דרור.. מוקדש לך..

דרור.. זהו זה. הגעתי למסקנה. אתה אדם יקר. בשבוע שעבר, עברתי התלבטות והתבוננות פנימית עמוקה בעקבות מה שקרה פה בפורום. ממילותיה (וכאבה) של ד., לדיון שהתפתח לגביך, עם הודעת סיום המשמרת שלך.. כבר הרבה זמן שאני מנסה להבין מה אתה מעורר בי. אתה שונה. אתה לא כמו כל אחד. בעיני אולי אף חידה. מחד, אתה מקצועי, מיומן, סבלני מקשיב בוחן מזמין מעורר ומאפשר, ומאידך, הינך הרבה יותר מרוחק, סגנון יותר 'נוסחאי' אם אתה מבין את כוונתי. אתה מביא את עצמך, רגשית (ברמה המותרת, כן?), עד לגבול מאוד מסוים. כך לפחות בעיני. היום, אני מכבדת זאת (ועדין יש קושי..). איני מבינה מה מעורר בי כזאת אמפטיה כלפיך.. (זה קשה לי.. אתה רואה.. ) אולי הרצון להצליח בימים אלו, להיות אמפטית, - כלפי..?? אולי ההכרה העמוקה (ודי, הפתאומית) בעבודתה האכפתית, הדואגת והמסורה כל כך, של תופרת הנפש שלי.. שכנראה פתחה בפני את האפשרות שלא לבטל כל מי שלא מתבטא כלפי כפי שהייתי רוצה.. היא מזכירה לי לפעמים, אותך.. אולי משום שאני לומדת, עכשיו יותר מתמיד, שגבולות אכן יכולים לעזור לי.. ויש הרבה מעבר ש..קורה, שנאמר.. מעבר למה שמתבטא כלפי חוץ.. למדתי זאת ממנה.. ולעולם א"א לדעת.. לפעמים אנחנו שומרים על עצמנו, כדי לשמור על האחר.. הרבה שאלתי את עצמי האם מה שהכעיס אותי בך, פעמים לא מספר, הוא ה'אדישות = הפרדה = מקצועיות = הרחקה', הם רק לכאורה.. (?) אתם באמת מזכירים אחד את השני. נקודה חשובה למחשבה. בהחלט התקדמות עשיתי 'איתך', גם איתה, בתוכי.. עם מה שהוויתך מעלה בי. גם אותך וגם אותך. גם אותה וגם אותה. אתה מבין למה אני מתכוונת..? כי אין הכל או לא כלום דרור.. עכשיו לעינני טוב..?? תקופה מוזרה אצלי. גם פה בפורום.. אני מרגישה שאני מעבירה את עצמי בצורה מאוד מבולבלת (מה שנכון) ואולי אף מדכאת (הודעות שלא הועלו).. וזאת לא אני (או ש..כן??) מילים שמנסות לצאת, בכדי לשרוד את האנדרלמוסיה הפנימית.. או יותר נכון, ה over load הפנימי.. הריק, שאין לו מילים.. אך צריך לצאת איכשהו גם ב..מילים (מדוע אני מתנצלת. (אין צורך נילי.. אין צורך.. תנסי להאמין שגם פה יכולים להכיל אותך.. תני לעצמך את ההזדמנות שמגיעה לך.. )) ו..לא רק בניסיונות של מוות.. כן. דרור.. מ ו ו ת. ביום שבת בלילה, כמעט והגעתי לידי מעשה.. לא יכולתי עוד דרור.. פניתי נואשת לאחת העמותות המתעסקות בנושא, לא חשבתי שהם ירחיקו לכת. לא חשבתי שייקחו אותי ברצינות. אז מה עם עוד אדם ימות.. מי אני בשבילם.. עד, עד לכדי שליחת ניידת???? הכל היה מוזר. הם הגיעו אלי הביתה.. בררו לא יודעת איך איפה אני גרה.. ושלחו אותי לבית חולים, לטיפול פסיכיאטרי מיידי. דרור.. איני חולה במחלת נפש. אישות גבולית א י נ ה מחלת נפש. אך איפשהו עמוק, מרגישה פסיכוטית. איך מסבירים..?? האם באמת כולנו משוגעים..? הייתי מבוהלת, מופתעת שבאו, מבולבלת, נסערת.. בכלל.. מצב כזה.. בכיתי.. נבהלתי. בעיקר נבהלתי.. מעצמי.. ואני חושבת, שאני עדין מבוהלת.. הם לקחו לי את הכדורים ורצו לעשות חיפוש בחדר.. זה כל כך מביש דרור.. שמחה שהצלחתי להתבייש. זה אומר שהבנתי עד כמה אני.. - עד כמה אני מה..? (לא מצליחה להגדיר..) אתה מבין דרור..? זה היה סימן טוב. אחרי הכל, הרצון לנסיון התאבדות.. האיום.. (כפי ש'הם' קראו לו) הקריאה לעזרה.. הכל נראה עכשיו הזוי.. אך יותר אמיתי מאמיתי. היתה זו צעקת ------. א"א להסביר. זה גדול על מילים. 'היא', עדין מקננת בי. ((((((((((((((-----------------))))))))))))))))) היום, יוצרת בלבול.. האם זו אני..?? אני ל-א מסכנה. אני ל-א משוגעת. אך אולי פסיכוטית פנימית. יש דבר כזה..?? מה קרה לי אז, בלילה.. ולא. זה לא היה חלום. דרור.. אני שואלת את עצמי.. עד לאן הגעתי.. מה עשיתי לעצמי שאני היכן שאני נמצאת היום.. כמה כח צריך כדי להישאר ברע.. כמה כח צריך בכדי לצאת ממנו.. וכמה כח צריך, בכדי להבין שחבל להקדיש כל כך הרבה כח, - לשקיעה. את הכח שיש, אם בכלל, גבורה נפשית תהיה בי, באם אצליח להקדיש לטעמי זריחה.. ואני עייפה.. ויותר מזה.. מיואשת נפשית.. קל לדבר תיאוריות.. אך לקום.. לקום קשה. לרצות ..? ולהצליח לעזור לעצמך..?? יש על מה לדבר..?? משהו שואב אותי מטה.. נתון שכמעט שווה לכח המשיכה. הוא נעלם. הוא מתוחכם. הוא מפחידדדד דרור - - - אני מרגישה משוגעת. מרגישה נורמאלית משוגעת. אני מפחדת. אני מתביישת. מאוד. הגעתי עד למקום, בו הפחד נעלם. ופתאום, פתאום הוא חוזר ב'בום', מכיוון כלל לא צפוי. עדין לא הצלחתי להבין מהו.. עדין מיואשת מוות. גם ברגע זה. אך משהו זיעזע אותי באותו הלילה. האם תמיד צריך להגיע כל כך רחוק, בכדי להבין עד היכן הגענו..?? דרור.. ל-מ-ה..?? אני לא אוהבת את השאלה הזאת. היא מיועדת לכישלון. אתה יודע..?? מרגישה מוזר. מתלבטת אם בכלל לשלוח את ההודעה.. אולי תגיב בצורה שתקשה עלי עכשיו.. ואולי.. אולי אני מתביישת בדברי.. אולי .. אולי אני לא מבינה את עצמי!!! אפשר, דרור, כן לבקש ממך רוך..?? דרור.. דווקא ממך.. אפשר..?? זהו. כדאי שאני אשלח. נראה לי שיום אחד אהיה גאה באומץ שלי לתת לבלאגן להיות. אני מרגישה שכתבתי הרבה דברים ועל ידי הדברים שכתבתי, יצרתי חורים.. אולי כמו חיי היום.. כפי שמהמוות, יוצרת חיים... ומהחיים תמיד יוצרת מוות.. אומרים, שהאחד, צריך את השני, בכדי לשרוד. אז אני שורדת..??? מתי זה יגמר...??? ופתאום.. פתאום מרגישה מנותקת. גם מהשיתוף העיל. אני מפחדת להרגיש עכשיו.. ;-( ~נילי~

נילי שלום, קראתי את דברייך וחשבתי על הדרך בה הרגשת ביום שבת האחרון. כיצד מתוך הייאוש והכאב היה בך משהו חזק שהרגיש שאת צריכה מישהו שישמור עלייך כי הרגשת שאת לא מצליחה לשמור על עצמך. לא קל לאפשר למישהו להיות במקום הזה, זה דורש לא מעט ובמידה מסויימת שמחתי שאיפשרת לעצמך את זה. שמחתי לצד ההרגשה של הכאב והבלבול שהעברת בדברייך. אני מסכים איתך שדווקא מהמקום הזה, שמדברייך היה נשמע שעורר אותך להרגיש דברים נוספים בנוגע לרצון שלך למות, עורר בך רצון עז לשנות לא להגיע לשם שוב. את מרגישה את עצמך מאוד שברירית כרגע בכלל וסביב הרצון הזה בפרט, ולכן הייתי רוצה לחזק בך את הצד שינסה לבדוק כיצד את יכולה להרגיש אחרת, מבלי להרגיש שאת נעה מקיצוניות אחת חדה לאחרת. ממש כפי שתיארת את התהליך שעברת בניסיון להבין מה אני מעורר בך, ומה המטפלת מעוררת בך. דרור

אתה חמוד. מפחיד כמה שאתה צודק.. היה טיפול יותר טוב היום.... הצלחתי לקראת הסוף לדבר.. והיא עזרה לי כל כך.. החלטתי לקנות לעצמי מתנה, והתעטרתי בנזם מקסים.. בצבע טורקיז.. (מתאים לעיני הכחולות =0)) סופסוף, ולו לרגע, חשבתי ש'מגיע לי!!!' הנה אני שוב בקיצוניות אחרת.. ממוות ל..פה??? לאט לאט נילי.. לאט לאט.. דרור, תודה תודה תודה ליל מנוחה והלוואי איזון, ~נילי~