מלי,
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
מרגישה התרסקות. אתמול בטיפול ..אני יושבת ושותקת. הכל ככ כואב ולא מצליחה לומר כלום. בבפנים ככ שורף.. שאם מישהו היה נכנס לתוכי הוא היה מת מעוצמת החום שם. כואב לי .לפגוש את התחושות האלה שם בבפנים .. הניסיון עד היום לברוח מהם , העצים את הכל למימדיי ענק. עדין לא מוכנה לקבל בתוך תוכי את כל הרע שחוויתי. לא יכולה. העבודה הפנימית אומנם כאילו ומקדמת אותי . אבל היא בעצם גורמת לי בעיקר לחדול מעוורוני. כל השנים האלה , שלא הבטתי לכלום , היום ההתנגדות שבתוכי להכיר באמת ... ההסתכלות הזו בעצם לאמת בפנים..ככ מכאיבה . נראה שצרכי העמוקים ,החסרים , הרעבים שבי .. עומדים היום בניגוד מוחלט עם המסוגלות ההגיונית של הצד השני .. של זו היכולה להיות קיימת בטיפול .. יש בי חוסר אונים שממש מתפשט באויר ורק גובר .ואני לא יודעת להמשיג אותו למילים.לא יודעת מה אני רוצה בכלל , רוצה קרבה - מפחדת ממנה , והכל הולך אצלי בניגודים .. הצרכים כל כך עצומים כאילו ובלתי נגמרים. בכל רגע ורגע צריכה עוד ועוד וההתנגדויות מולם לא מאחרות לבוא .. זה כאילו יש בי צורך לנוע , להמשיך אבל גם צורך לשקוט, יש בי צורך לדחוף את עצמי קדימה אבל גם צורך להאט .. לשמור על מצב קיים .. צורך להיות בביחד מול צורך חזק של לבד, צורך להשמיע קול , לספר , לשתף .. וצורך להשקיט בדממה...את מה שנעשה.. רגע אחד מרגישה שיכולה לתפוס את כל העולם ..רגע שני מיואשת .. רוצה למות קרוסלה של רצונות ככ מבולבלים .. הרבה מתוכן בעיקר מפחידים. אני יודעת שאם אשאב אליהם .. אאבד שליטה .. אהייה מוטרפת.. יודעת שאני חייבת איזון .. אבל במקום זה מרגישה משותקת, אז זה מה שקורה שהקליפות מוסרות ?... מלי ?.. זה מה שקורה כשמסירים את כל המחסומים,ההגנות האפשריות? כי עכשיו .. כאילו רק הפצע פתוח אל כל עבר ..והוא ככ שורף.כל דבר שנוגע בו מזעזע את כולי לחלוטין . כותבת לך עכשיו .. כאילו בשביל להרגיש מחוברת , יודעת שאם אפסיק כרגע לכתוב חווית הכאב תועצם אצלי ברמות מטורפות .. מפחדת לשקוע עוד יותר אל הקרקעית .. אז מכריחה את עצמי לכתוב לך עכשיו , מרגישה איך קופצת מדבר לדבר , לא ככ מובנת , לעצמי .. בטח גם לך .. העיקר לכתוב .. מילה אחרי מילה , אות אחרי אות.. שורה אחרי שורה .. הנה רווח ועוד רווח .. יופי !!!! עוד מילה , נקודה , פסיק ....העיקר לכתוב .. אוףףףף...זה כואב ככ מלי .. ואין לי איך להסביר לך כמה .. בחיי .. אלוהים כמה שזה שורף שם בבפנים .. ואין מילים מדויקות לתאר את מה שעובר עליי .. כרגע ..זה כאילו לא משנה לי מה קורה סביבי , אני רק כותבת עוד ועוד ..ואני ככ עייפה , תשושה מעצמי, רוצה להפסיק , רוצה לנוח , לשקוע , להתפוגג, ליפול .. רוצה פשוט כבר לא להיות .. אז אמרתי שאם אני כותבת .. משמע אני קיימת?... טעיתי - כי הפסקתי לכתוב.ממש עכשיו.. סליחה.שרית
שרית יקרה. מול הבלבול ומערבולת הרגשות, שנדמה לי שנחווים כמעט באופן פיזי, נשמע לי שאת מנסה להאחז באיזה עוגן של קיום ו"יש" שירגיש לך מספיק ממשי ומוחשי, וימנע ממך לצלול ולטבוע. כתיבה וגם קריאה (ו...הי, אפילו קריאה של הודעה ממני) היא דרך אחת להמנע מההישאבות למקומות המבהילים והמסוכנים כ"כ. ועם זאת, אני רוצה לעזור לך לחשוב האם יש מקום או חוויה בטוחה אחרת, שיכולה לעזור לך עכשיו להרגיש על קרקע יותר בטוחה. האם יש משהו שאת יכולה לעשות, או לחשוב, שיגרום לך ליצור עוגן כזה, ולו לכמה שעות. ברמה הקונקרטית אני חושבת על סרט/בישול/קריאה, וברמה הנפשית אני חושבת על מחשבה מרגיעה ומסדרת, דיבור פנימי שאולי ינסה לחשוב על מה המטפלת הייתה אומרת ו... בטח יש לך עוד רעיונות. אני תוהה למה אני עונה לך (הפעם) כ"כ קונקרטי. אני מרגישה שאני מגיבה קצת כמו לקריאת SOS שמצריכה פעולה ולא התבוננות. אולי כי יש לי הרבה מה להגיד על המשמעות של מה שאת עוברת, והרבה לשאול לגבי הפרשנות והדרך שבה את חווה זאת, וזה עוד יצליח להיות כאן בהמשך. אולי כי אני מרגישה שאת ההתבוננות את כבר עושה "באוטומט" ואולי צריכה יותר חיזוק דווקא למקום של רגיעה והתרחקות ("ויסות"... נראה לי שזו המילה המתאימה...), ואולי כי כ"כ בא לי שלמרות (ואולי בזכות?) המחשבות המציפות יהיה לך סופ"ש נעים, של מילוי מצברים. מקווה שאת בטוב, ושהצלחתי למצוא דרך לליבך. שיהיה לך סופ"ש נפלא, מלי.
תאמת.. אחרי שפרקתי כאן מולך את הכאב , את ההתרסקות .. את האיבוד שליטה שהיה ממש קרוב להתממש .. הרגשתי שזהו .. שהגוף שלי מתפרק .. הרגשתי כאילו ואני מתאדה .. נגשתי למיטה .. להניח תראש .. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר שיכול לפגוע בי יותר .. עצמתי עיניים .. ופשוט נרדמתי .. (לא זוכרת את עצמי בתקופה האחרונה .. מצליחה להרדם בשנייה) ישנתי כמה שעות טובות.. לא זוכרת כלום .. כך שכנראה פשוט ישנתי, אני חושבת על זה ..שכאילו ו"הקאתי" את הנשמה כאן בכתב מולך .. ואחכ היתה בי איזו הקלה , עצם הידיעה שאת קוראת אותי .. שאת שם.. שאני לא ממש לבד גם אם זה מרגיש .. עצם היכולת שלך להכיל את המילים הכואבות במקומי .. איפשר בתוכי איזה רגע של שקט ?! לא יודעת..אבל זה היווה עוד מקום לנשימה ..שחסרה. כן ..הצלחת למצוא דרך אל ליבי .. בתקופה הלא קטנה שאת מכירה אותי כאן ..זה קורה לא מעט (מודה ).. הצלחתי להרגיש את הנוכחות המיטיבה שלך .. מרחוק כן .. אפילו דרך המסך..נפלאות התקשורת האינטרנטית ?! :-) תודה מלי יקרה , תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית .. תודה שאת כאן איתי, מלווה ברגישות ובהבנה... את מיוחדת :-) שולחת לך חיבוק מהלב, שיהיה סופש רגוע ושקט .. שרית
מלי....מטפל אמר ש:"קשה במיוחד בטיפול של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית שלא אחת "מוציאים אותך מהכלים", כלומר גורמים לך המטפל להפסיק לחשוב על... אלא להגיב ל.... " זה נכון? למה אומרים דברים כאלה? גם את חושבת ככה?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
