לנשום

היי מלי, מקווה שאת בטוב. אין ממש קוהרנטיות כרגע, ובכל זאת ממש צריכה לנקז מן העומס. הייתי בפגישה היום, חייכתי, דברתי, הייתה פגישה לכאורה נעימה, אך רק לכאורה. בתוכי שצף קצף של הר געש, לא ידעתי על מה לדבר כדי להרגיש שקטה יותר בתוכי, לא ידעתי איך לשחרר את הבכי הנצור. הייתי בראיון עבודה דווקא שרציתי, במחלקה להפרעות אכילה. המראיין בטלפון גרם לי להבין שהוא יראיין אותי, אך בראיון חיכו לי מספר פסיכולוגים, לא הייתי מוכנה לזה, אני בדרך כללי מוכנה למצבים, מנסה שלא יפתיעו אותי. מאחר שלא הייתה היתכנות - במהלך כל הראיון התנתקתי לגמרי, שמעתי את עצמי מדברת המון שטויות, פשוט לא הייתי שם ואם זה גלוי וניכר "לפשוט שבאדם" תחשבי מה ארבעה פסיכולוגים ראו. לבסוף יודעתי שלא התקבלתי. כמובן שהחלתי לרדת על עצמי, על כך שאני לא מסוגלת לעבור ראיון כשאני מחוברת לרצפה והיה לי די עצוב אם לא מאוד, לדעת שאני לא מצליחה לשלוט בניתוקים האלה. מנותקת בטיפול מנותקת מעצמי ולא מצליחה לנהל חיים כשאני גרה בתוך עצמי. יש לי שבוע קשה, למרות שקרובה לאיש השעה שלי, עדיין משום מה לא מצליחה לעמוד על מה קורה לי שם בעולם הפנימי. חייה את העולם מתוך מסך ערפל שלא מאפשר לי להרגיש את החיים עד תום. מנסה ואף מצליחה לעבוד לנהל שיגרה ואפילו הטיפול מצליח לתפוס צורה של נורמאליות וסטינג מתקתק. עדיין, הבלבול, הרצון לחיים מחד והפיתוי להרפות מאידך, העצב הייאוש והכאב בצד אחד ובצידו השני הכמיהה להרגיש שלמה, ליצור דמות עגולה, שלמה שאוכל לדעת מי אני היכן אני מתחילה ואיפה נגמרת. עדיין לא מצליחה לדבר על האונס שחוויתי לפני שנה וחצי, עדיין לא מצליחה לגעת בכאבי ילדותי, עדיין מנסה לשלוט על מה שיוצא מפי, פוחדת לשחרר את הכאב שמא לא יהיה שם מישהו שיחזיק את הרסיסים שיישארו ממה שקראו לה פעם אני. הימים קשים מלי, הלילות זדוניים, ולמרות הכל מאיזו שהיא סיבה לא ברורה – עדיין, מסרבת לוותר, מנסה ליצור לעצמי גוף, נפש וחיים שאוכל להתהלך בתוכם בשקט- אני מתעייפת. negra

שלום נגרה. המכתב שלך, למרות שהוא מעביר רגעים וחוויות כואבות ועצובות, נשמע לי באיזשהו אופן, שקט ומאורגן יותר מהדרך בה את כותבת בד"כ. אני מרגישה שאולי את עכשיו מצליחה דווקא להיות מחוברת - למקום פחות כועס וזועם (שמופנה החוצה) ויותר עצוב ומתאבל (ומופנה פנימה). יכול להיות שזה קשור רק לכתיבה, אבל יש לי הרגשה שלא. אני מניחה שתצטרכי עוד להתמודד לא מעט עם החוויות של הניתוק שאת מכירה כ"כ טוב, אבל בא לי להגיד לך להיות קצת יותר סלחנית וקצת פחות ביקורתית כלפי עצמך. לנסות למדוד את ההשגים בצעדים קטנים - להעריך את היכולת החדשה להתמקם בטיפול, את הנכונות להתראיין (סיטואציה לא פשוטה בכלל, בוודאי לא בפורום של מטפלים) ובטח עוד דברים שאת יכולה לחשוב עליהם. אני חושבת שהחיים הם לא "טוב" או "רע", אלא נעים על רצף, ושאולי את מצליחה לעשות, בהיסוס, בזהירות, בכאב, צעדים קטנים לעבר שינוי או לפחות לעבר חיים. אני נורא מקווה שהצלחתי להתחבר לחוויה שאת עוברת. שואלת את עצמי האם אני סתם "אופטימית" לגבייך, אולי כי אני זוכרת את הפעמים שכעסת על התגובות שלי אלייך. בכל אופן, אני בוחרת להשאר בצד המאמין והלא מיואש בכלל. לילה טוב ושקט, מלי.

תודה מלי. מצטערת על הפעמיים שכעסתי על התגובות שלך אך זה רק כי הרגשתי נוח לא לזייף למולך ואולי עדיין יכולתי להתנסח אחרת. לומדת. צודקת הכעס התחלף בעצב גדול. מה עדיף - לא יודעת. תודה שאת פה negra

נגרה אהובה.... קראתי את ההתכתבות שלך עם מלי.. ו... נצבט לי הלב את יכולה להתקשר לסיוע לנפגעות תקיפה מינית 1202 שם תוכלי לדבר בטלפון או בפגישה על הכאב ועל הפגיעה בלי פחד או בושה זה לא בא במקום הטיפול זה יכול לבוא בנוסף זה מאוד יכול לעזור לך כי שם תומכים בך.. הלוואי ותמצאי אומץ ותתקשרי לפחות תנסי... קוראת אותך פה ועוטפת אותך את לא לבד אוהבת מיכל