האם לסיפור הממכר הזה יש סוף?

תגידו, אני קוראת פה המון מזדהה כלכך עם מה שכותבם פה על תלות, חרדה בטיפול וכו וכו. וכל אחד פה כותב כמה הטיפול מרגיש לו תקוע וכמה הכמיהה למטפל ולקשר איתו חזקה, ואני תוהה לעצמי האם לסיפור הזה יש סוף??? האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר? להגיע לאיזון? להגיע למטפל ולדבר עמו בצורה חופשית ובטוחה, והקשר בריא, טוב ועומד בהתאמה מול צרכי האני לצרכי המציאות?? היש חיה כזו??! ואני שואלת את המטפלים פה אם הם אכן מכירים זאת במציאות ולא בתיאוריות טיפוליות, ואם זה לא קרה אחרי שנות טיפול רבות אלא בפרק זמן אנושי וסביר.

שלום ש. לשמחתי, התשובה לכך חיובית. אני חושבת שהרבה רגשות קשים ומבלבלים בטיפול נחווים באופן ועוצמה אחרת לאורך זמן וכחלק מהתקדמות התהליך המשותף למטפל ולמטופל. אני מניחה שלפעמים גם צצים נושאים אחרים-חדשים, אבל אני מרגישה שככל שהקשר משמעותי יותר, ורמות המודעות ויכולת העיבוד והדיאלוג בקשר הטיפולי חזקים יותר, כך הרגשות כלפי המטפל והטיפול, וכלפי חוויות אחרות ונוספות, נחווים כהזדמנות להתבוננות, למידה ושינוי, ולא רק כמכשולים וכתסכול בלתי נסבל. שוב - סבלנות, סבלנות, סבלנות... וכמובן - סקרנית לגבי החוויות של משתתפים נוספים. לילה טוב, מלי.

מלי, אם הבנתי אותך נכון, את טוענת שלאורך זמן התלות נחווית בצורה חיובית יותר ולא רק כ"מכשול וכתסכול בלתי נסבל", אבל נדמה לי שהשאלה במקור הייתה "האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר?" כלומר, האם לתחושת התלות יש סוף, סופי ומוחלט, ולאו דווקא סוף של אותה גברת בשינוי אדרת (קרי, שינוי מינוח). ז.

מלי, בשביל לספק את הסקרנות... אני מסכימה איתך (מלי), לפחות בנוגע לסיפור האישי שלי. גם אצלי בטיפול הכל נחווה עוצמתי וממוטט (או מרומם) ותמיד בקיצוניות של רגש. היו תקופות שהכמיהות למטפלת היו קשות מנשוא. אבל בורכתי. בורכתי במטפלת מיומנת ורגישה, סבלנית ועוטפת. ולאט לאט למדתי לשים את הקשר איתה במקומות פחות סוערים, לקבל את המוגבלויות (שיכולות לרסק, אין ספק...) ולעשות מהקשר הזה משהו שטוב לי. אני אוטוטו 3 שנים בטיפול. היום אני יכולה להגיד (בגאווה לא מבוטלת!) שאני "משתמשת" בטיפול בצורה הרבה יותר טובה. הרבה יותר קל לי לדבר על תכנים שמציקים לי, ואני הרבה פחות עסוקה במה המטפלת חושבת עלי או תחשוב. אני מניחה שחלק מזה קשור בוודאי לעובדה שהיא עברה לא מעט מבחנים, וגם כשהיא טעתה, היא הייתה כנה ואמיתית, התנצלה ולקחה אחריות. היא הראשונה שלימדה אותי שאפשר גם לכעוס, לזעום, ואז לתקן. ביחד. אני גם לא תוהה יותר לגבי מידת האהבה שלה אלי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, בדרכה שלה. עשיתי דרך ארוכה...