אין

קורה בי משהו. משהו חזק מאוד. אני צריכה למות. הידיעה הוודאית שאני צריכה למות. אין שם רגש, לפחות לא כזה שאני מזהה. רק ידיעה מאוד עצמתית, מאוד כנה, מאוד חד משמעית, מאוד וודאית. אני יודעת שרוב חיי (האמת- כל הזמן מאז אני זוכרת את עצמי) הייתי אובדנית ברמות כאלה ואחרות, אני יודעת שתמיד אהיה. אישיות דפוקה יש לי. הפרעת אישיות גבולית שתשאר איתי לעולמים. לעולמים- עד שאחדול. אבל הפעם מלי, הפעם זה שונה. שונה כי תמיד אני מרגישה שאני רוצה למות, תמיד זה בא מתוך כאב, חוסר כוחות, יאוש, והפרעת אישיות גבולית אחת דפוקה. והפעם, הפעם זה בא ממקום כל כך אחר, כל כך שונה. הפעם זאת רק ידיעה וצורך לבצע. ואני לא יודעת להסביר את זה. והמטפלת, היא חושבת שהיא הבינה משהו ורוצה לדבר איתי. מחר אמורה להיות פגישה. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא מבינה למה ואיך. אבל אני באמת מאמינה לה שאכפת לה ממני. ועדיין, אני חושבת שזה יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. גם לה. אני יודעת שאולי יכאב לה קצת, אבל יהיה שם גם משהו טוב בשבילה. בשורה התחתונה, יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. וגם לי. אמרתי לה, אני לא רוצה לראות אותה יותר. בקשתי ממנה גם שלא תתקשר יותר. אני לא רוצה לשמוע אותה יותר. היא אמרה שאני מפחדת מהמפגש בינינו, שאני מפחדת לראות אותה. היא אומרת שאני מתכנסת. מתחפרת. מנסה לבודד את עצמי עכשיו. בגלל הידיעה הכל כך אמיתית הזאת שבתוכי (היא הכניסה את המילה ידיעה למרכאות, כשאצלי היא אמיתית לגמרי, והיא אמרה שהיא יודעת את זה). אני צריכה למות. לקחתי "יום" חופש מהעבודה. מתחילה לסדר דברים. לארגן. אני צריכה למות. צריך לזרוק יומנים ישנים. צריך להעלים את מה שהם לא יודעים. מה שהם לא ידעו, לא יכאיב להם. צריך לעשות סדר. סדר במגרות. סדר בחפצים. סדר. משהו אוטומט אולי. אני צריכה למות. וכשהצורך מתחבר מידי פעם לכמה דקות לרגשות ולרצונות למות, זה קטלני במיוחד. שם אני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי או את מה שבתוכי. כי פשוט צריכה למות.

שיר יקרה. אף אחד, אבל אף אחד, לא צריך למות. אין דבר כזה. את מרגישה שאת צריכה למות, וזו כבר חוויה שחשוב להבין לעומק. נשמע שיש בתוכך קול שקורא לך לתקוף את עצמך, קול שמבקש להעניש, לחסל, להרוג. ויחד עם זאת, אני בטוחה, אני יודעת, שיש בתוכך קול, גם אם קטן וחלש, שמתנגד, שחושב אחרת, שמנסה להתמרד. ואני רוצה שתנסי להתחבר לקול הזה, זה שמבקש לחכות, להשהות, לנשום עמוק. כי הקול הזה עכשיו הוא קול שחשוב שתגייסי, וחשוב שתחזקי מבחוץ (למשל מהמטפלת שלך, או ממני). אני חושבת שאת יכולה וצריכה למצוא את החלק הקטן שבתוכך שעדיין מאמין, מקווה, מנסה. אני חושבת, ומנסיון גם יודעת, שטיפול, ליווי וגם זמן יכולים להפוך את הקול הזה לצלול וחזק יותר. ושעכשיו את תצטרכי לשרוד את הקושי והכאב. אני מקווה שתרגישי יותר טוב, ושפחות תותקפי מהקולות המאיימים מבפנים, ומזכירה לך שאת צריכה לשמור על עצמך, ואם את מתקשה לעשות זאת כעת - עלייך לפנות למישהו שאת סומכת עליו כדי שיעזור לך להגן על עצמך. היי חזקה, מלי.

אני לא אחת שיודעת לחבק, זה תמיד מרתיע אותי הקרבה הזאת. הכי הרבה שאני יודעת לתת זה כיף חברי כזה. אחרי ששמעתי והרגשתי אותך עכשיו, פשוט רוצה לחבק אותך בעדינות עוטפת, לאסוף את כל הרוך והחום שיש בעולם ולהעביר אותם אליך, שיתגלצ'ו להם בתוכך. אז הנה זה כבר בדרך והלוואי ויגיע.

מלי יקרה, קודם כל תודה... על המילים.. על שאת כאן.. על שאת תמיד מצליחה איכשהו לגעת באיזשהו מקום בבפנוכו שגורם להרגיש שאפשר לנשום קצת.. אתמול בלילה הגעתי למקום של צורך בביצוע הצו, ביצוע הידיעה הכל כך ודאית שבתוכי. ואז קראתי אותך, את המילים שלך. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתקשר למטפלת. אבל עשיתי את זה. משהו שאמרת, או משהו באופן שאמרת. השארתי לה הודעה, אם כי הייתי בטוחה שבגלל השעה היא כבר לא תשמע. ולאחר זמן מה, התחלתי פשוט מתוך אוטומט, לנסות למות. ושניות לפני שהספקתי, היא התקשרה. היא היתה שם, היתה איתי, היתה בשבילי. בקשתי ממנה שתעזור לי לעבור את הלילה. רק לעבור את הלילה. והיא עשתה את זה. בצורה הטובה ביותר. עובדה.. אני כאן עכשיו.. אני כאן ויש בי המון רגשות מעורבים מאוד קשים. מצד אחד הוודאות שאני צריכה למות עדיין בתוכי, ללא שום עוררין. מצד שני יש כמה קולות, כמו הקול של המטפלת, הקול שלך והקול של אחת. קולות שכנראה גרמו למשהו בתוכי אתמול לעצור לשניה ולהתקשר למטפלת. אני יודעת שאני עדיין במקום של "סכנה" כמו שהמטפלת קוראת לזה, מצב של "מצוקה" אם כי אצלי הדברים נחווים באופן או בהגדרות שונות לחלוטין. אני לא יודעת מה יהיה איתי מלי, אני לא יודעת.. כי הדברים יכולים ומשתנים אצלי בשניות. הפרעת אישיות גבולית דפוקה, שכבר אמרתי שתלווה אותי כל החיים הדפוקים עד שאחדול. והשינויים הקיצוניים האלה יכולים לבד להיות מקור לחידלון. חזרתי עכשים מפגישה איתה. פגישה שאפשרה לי קצת להכניס אוויר לבפנוכו. פגישה שאולי תאפשר לי להחזיק עוד קצת מעמד, לפחות בשעות הקרובות. פגישה שאפשרה לי עכשיו לכתוב לך.. אני כל כך עייפה מלי. עייפה מהכל, ובעיקר מעצמי. הלוואי ויכולתי להיכנס למיטה, להתעטף בשלוש השמיכות שלי, שארגיש את כובדן על גופי, ולא לצאת משם לתמיד. הלוואי ויכולתי קצת לנוח מעצמי, להרפות, לנשום.. שיר