לאביב (טלי תקראי גם-מלחמה פנימית שלי)
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
קודם כל שיהיה לך בוקר טוב:) שנית,העברת למילים את תחושותיי שאמרת "נראה לי שאת לא שואפת רק להפסיק להקיא.את שואפת להפסיק לאכול". את לא יודעת כמה צדקת... טעית הרבה בשיחה בקשר לדברים,והערתי לך , ואם שמת לב דוקא על העניין הזה לא ידעתי כ"כ מה להגיד. אני לא מחשיבה עצמי אנורקטית כרגע. לפי ההגדרות המשקליות אני כן, אבל אני לא מרגישה אנורקטית. אולי זו הסיבה שאני מחפשת מעין "הדים" למחלה הזו לפעמים... אני בולמית.לא אנורקטית ומבחינתי גם לא אנורקטית-בולמית. אנורקסיה מבחינתי זו הרעבה טוטאלית.רק ככה אני מרגישה את המחלה.אם אכלתי משהו קטן במשך כל היום-זה לא היה יום אנורקטי.זה היה יום שבו לקחתי הפוגה מהבולמיה. את יודעת מה אני ארחיק לכת,גם אם זה ישמע לך מופרע,ואפתח עוד "מגירה" : באופן היפותטי אני אומר שלו יכולתי להרעיב את עצמי בצורה טוטאלית ולהשאר על משקל נמוך אך תקין-נורמלי נמוך -הייתי בוחרת לעשות זאת. בכל מקרה,זה עדיף על להיות רזה מדי ולהתקל ב"עיניים הבוחנות". וזה כמובן עדיף על לשקול כמשקלי כיום ולא להרגיש את תחושת הכוח והשליטה שהיו לי בתקופה האנורקטית הראשונה שלי,עת שמשקלי היה גבוה יותר מעכשיו,לא הרגשתי בכלל "חולה" ,אלא ייחודית. מישהי פעם רשמה באיזה פורום :"אנורקסיה-היא הבור שלי". משפט שממש אני יכולה להזדהות איתו,למרות שאני לא מזדהה עם הכותבת בשום פן אחר של המחלה. רק כדי להעביר יותר טוב את כוונתי ,אציע לך לעשות חיפוש ,דוקא בפורום הזה...להודעה "איך מתגברים על חסך" שהיתה ההודעה הראשונה שכתבתי פה,בכינוי אחר...שהסתובבתי איתו מאז כניסתי לאינטרנט: "no-name" ,כבר 4 שנים. ואני מודה.מרימה ידיים,מודה ומתוודה.לא סתם כתבתי את ההודעה הזו.אני יודעת שלא תהיי היחידה שתקראי.לקח לי הרבה זמן להודות.אני כלואה בגל של מחשבות אנורקטיות קיצוניות.לא על שליטה,יותר בכיוון על חולי ומוות.משהו מפחיד שקשה לי להתנתק ממנו. לא על לאכול 400 קלוריות ביום,אלא על 0. ההקאות הן הדבר היחיד שמוציא אותי מזה.הן צועקות שהכנסתי משהו לפה,שאכלתי,שאין לי מה לשמוח,שאני בולמית,לא רק אנורקטית,שאני עוד חיה,פה,בעולם הזה...הצילו
בטעות היא נשלחה 4 פעמים משום מה השרת לא עבד פתאום...המוח שלי מיד החל לנתח את העניין בצורה קוסמית-שלא תתפרסם קריאה ברורה של הצילו. אבל התעקשתי ואפילו הוספתי פסקה שמראה את זה בבירור
אנג'ל הי! אני כותבת זמן מה בפורום ועדיין לא יצא לי לכתוב לך ישירות (את תמיד כל כך מוקפת כאן ומקיפה...). התרגשתי מההודעות האחרונות שלך (מכל הארבע...). מאחלת לך למצוא את הדרך החוצה, למצוא את תחושת החיות בך שנובעת ממשהו חיובי (ולא שלילי כמו הקאה). האם יש דברים חיוביים, בונים שגורמים לך להרגיש חיה?
הי אני מצטארת להפריעה אבל גם אני היתי בולמית! במשך כ 3 שנים !! היו לי תקופות בהן הכתי כמה פעמים ביום והיו תקופות יותר "יפות " של פעם ביום!!! אני יודעת עד כמה שזה מפחיד ! את בטח הירגשת שאת היחידה כזאת בעולם... את לא! אני היפסקתי עם זה איך שניכנסתי לצבע!!! א6ז כן הצבע אוזר איפשהו... הא?
אצלי זה דוקא הדרדר והחמיר בצבא...
אנג'ל יקרה, זהו נגמרו המשחקים. האימיילים שאת שולחת לי מדי יום שמלאים בתכנים כל כך קשים, כל כך כואבים. הבקשות שלך בפורום שאני אתעלם מהם, שאני לא אתעלם מהם, הקריאות הנואשות לעזרה. אנג'ל, את באמת רוצה שיצילו אותך? תראי כמה אנשים ניסו לעזור לך רק בפורום הזה. אני בטוחה שגם במקומות אחרים היו אנשים שניסו לעזור. יותר מדי אנשים ויותר מדי נסיונות לעזור, כדי שכלום לא יצא מזה. כל פעם תירוץ אחר, כל פעם סיבה אחרת למה לא. ובכל זאת זה לא מונע ממך לשלוח פניות לפורום שצורחות הצילו. אבל אנג'ל, את לא באמת מבקשת שנציל אותך. את משאירה את כולנו במקום האימפוטנטי, חסר האונים למולך. אנחנו לא יכולים לעזור לך, את חוסמת הכל, לא מקבלת שום הצעה. ברור לי שלא את עצמך כותבת שם, זו המחלה שהשתלטה עליך, אבל בחורה עם מודעות עצמית והגיון בריא כמו שלך, בחייך, או שאת רוצה או שלא. את בוודאי חשה שאני כועסת. וכן, אני כועסת. אני חשה שאת משתמשת בי, ובכל יתר הגולשים, ואחר כך זורקת. בסגנון ה"דפוק וזרוק" (סליחה על הבוטות). נגמרו המשחקים אנג'ל. אם את רוצה באמת עזרה, תתחילי להזיע קצת בשבילה, להילחם. אני כאן כדי לעזור לך. אני לא מוכנה להמשיך לשבת בשילוב ידיים, לחכות לאימייל הבא שלך קורע הלב, להבין את הכאב והקושי הרב שמצוי באימייל ולדעת שאין ביכולתי לעזור לך, כי את חוסמת, נסגרת. הגיע הזמן להחליט אנג'ל... טלי פרידמן
את יכולה להכנס בבקשה לאי סי קיו לכמה דקות?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
