דוד...

הי דוד מה עושים כשהאדם שאמור להיות הכי קרוב אלייך, אבל עצם המחשבה עליו מעוררת סלידה ורתיעה, שרק המראה שלו דוחה אותך? ומה עושים כשהאדם הזה שהתעלם ממני שנתיים פתאום החליט שבא לו להזמין אותי לשבת לכוס קפה לדבר. הסכמתי, רק כי אני יודעת שזה לא נורמאלי מה שאני מרגישה, שמסביבי אף אחד לא מרגיש ככה. גם אצלי בלב לא קיימים כאלו רגשות לאף אחד אחר חוץ מאליה, היא היחידה שאני חושבת שאני בדיסוציאציות חמורות לגביה, כי לא ייתכן שאני לא מצליחה לעורר שום רגש אחר בי, לא געגוע, לא אהבה, לא נוסטלגיה כלום, רק התחושה הזו, כאילו מקרבים אליי קופת שרצים..ואני גם לא מצליחה להיזכר בשום דבר שקשור אליה מהילדות, כאילו בכל דבר שאני זוכרת אחי ואבא שלי שם, אבל היא כאילו נמחקה, לא מצליחה להיזכר אם היתה או לא היתה. עם כל הרגשות הקשים שעולים מול המטפל שלי, לפעמים רגשות דומים מאוד אבל צבועים יותר בגוון של חרדת נטישה, אני מרגישה שהם מזוייפים, או יותר נכון מכסים על משהו אחר, על אהבה גדולה אליו. אבל שם, אצלה יש רק את התחושות האלה, מושרשות כאילו הם חלק מההויה שלה, או שלי..לא ברור. אני רק יודעת שאני לא רוצה אותה בקרבתי, לא רוצה - פוחדת ממנה ורוצה שתעלם ולא אצטרך לראות אותה לעולם. למה הסכמתי? יש בי עכשיו כל כך הרבה כעס על עצמי, אני לא רוצה אותה בחיים שלי. מה עשיתי?

שלום לך את מתארת קשר עם עוצמות ריגשיות חזקות מאוד, שליליות ברובן ואני שומע אותך מאשימה את עצמך ומרגישה כאילו את "מכשירה את השרץ", או עושה משהו אסור בהענות לקפה. אבל חשוב לזכור שקשרים קרובים לעיתים קרובות מכילים בתוכם אמביוולנטיות רבה, ובצד הכעס והדחייה יש גם כמיהה לקשר ואיזו אמונה של תיקון. נראה לי שאולי מול החלקים האלה, שעדיין מאמינים ומקווים, את מתקוממת, בשל הכעס, בשל השנים שעברו ובשל החשש מפני אכזבה נוספת, האפשרית רק במקום של הציפייה והתקווה. אבל עם כל הקושי שבמפגש, אולי יש בו גם את האפשרות לחבר חלק מהדיסוציאציות ולהבין טוב יותר את החלק בך שנעתר לפגישה ואת החלק בך שנרתע מכך לחלוטין. בסופו של דבר, שניהם את. להתראות דוד