בין הפטיש לסדן

אני פוחדת שכל הוויתי היום תלויה בגורם של אדם אחד על מנת להיבנות מחדש שלב אחר שלב לאחר משבר קשה שארע דווקא ובשל טיפול פסיכולוגי כושל אשר דירדר אותי למצב רגשי קשה ביותר למשך חצי שנה ועד היום (מספר שנים אחרי), אני נרעדת מבפנים. העניין שניסיתי פה ושם טיפולים אחרי וזה לא צלח מסיבות של פוסט טראומה. כיום אני מוכנה שוב לקבל טיפול אך אני מוצפת קשה ביותר בכל פעם שאני מתחילה טיפול שכזה. התחלתי טיפול והייתי כשלוש פגישות עד כה עד שלמטפלת קרה דבר שהותיר אותי באפילה, תלושה ולא מוחזקת מכיוון שטעתה בכך שלא קבעה לי מועד לפגישה לשבוע הבא. לאחר שיחת טלפון הובהרה הבעיה ובו בזמן נחשפתי לראייה ולגישה שאינה תואמת ומתאימה לי ובכל זאת קבעתי להיפגש אך אינני יכולה לסמוך עוד (כתוצאה מהטיפול והנטישה הקודמים). יוצא שאני מוצפת ותלויה בגורם מטפל וזה מפחיד אותי ביותר כיוון שמצב זה נגרם מתוך התפרקות והתמוטטות. אם הייתי במקום חזק יותר- הייתי מקשיבה לעצמי ופונה לכיוון טיפול אחר שיותר מיומן ומנוסה. האם זה מצב נורמלי להיות תלוש ואבוד ותלוי בגורם המטפל שיבנה וישקם? מה אני עושה שבנתיים אני עפה כמו עלה נידף ברוח ואינני מוצאת מקום מבטחים? אני יודעת שנכון במצבי לפנות לטיפול מיומן ומנוסה ולא לעבור דרך חתחתים של ניסוי וטעיה עד שהלה תלמיד, תבין ותפנים. ומצד שני, שוב אני פוחדת כשאני ניצבת בפני החלטה זו...שבים ועולים הצפות וחרדות.. אני חוששת שאין מנוס מכך אבל בעיקרון קשה לי ונמאס לי להיות תלויה בגורם חיצוני ברמות כאלה בעוד שאינני כ"כ 'מחזיקה' מהמקצוע הזה... ראיתי לאיזה בנאדם זה הפך אותי... אם היתה לי משאלה- הייתי מבקשת למצוא מטפלת חמה ועוטפת, מנוסה ואכפתית- כזו שתחזיק אותי במהלך הטיפול (לפחות בשלב הראשון), אולי שתהיה פנויה לקבל אותי פעמייםם בשבוע ותתן לי תחושה שהיא איתי, מלווה אותי ותומכת בי עד שרגלי יתחזקו. אבל אני לא מסוגלת להתחיל שוב הכל מההתחלה - לספר ולדבר את הטראומה היות ואני מגיבה באופן חזק וחריף בהתחלת טיפול. מה עושים? אני כל כך לא יעילה ולא מתפקדת באופן יעיל עד שעושה רושם שאני זקוקה לכתוב מכתב בתחילת כל טיפול בו אני מעלה באופן קונקרטי את מצוקתי. האמת....שנמאס לי! נמאס לי שהגעתי לאן שהגעתי בגלל שנכנעתי לפסיכולוגית אחת - וזה הרס לי את חיי מבלי להיות דרמטית מדי- חיי בשנים האחרונות אינם חיים- אני שרויה בהימנעויות רבות ובסימני מצוקה אחרים. אני כועסת שנתתי את כל כוחי לאותה פסיכולוגית. מרגישה כאילו שצריכים לפצות אותי... בכל זאת, תראו איפה הייתי ואיפה אני היום!

קרן שלום, אני שומע בדברים שלך תחושה שמשהו קרה לך בשנים האחרונות, שאינך כפי שהיית. שמשהו ברצף שלך נקטע. התחושה הזו היא תחושה קשה, ויש בך כעס רב ומובן על שהגעת למצב הזה. נשמע גם שעוד יותר קשה לך משום שאת מרגישה שעל מנת לצאת מהמצב בו את שרויה את זקוקה לעזרה מצד הגורם שהוביל להרגשתך למצב בו את שרויה כרגע. במצב כזה לא קל לסמוך והמשאלה שלך למטפלת שתוכיח ההיפך, שתעטוף ותספק את צרכייך כך שתוכלי להישען עליה שוב יותר ממובנת. לשאלתך, נשמע לי שאת אכן זקוקה למקום בו תרגישי שהאמון שלך יכול להיבנות, אבל זה דורש מחויבות משני הצדדים, שלה ושלך. מחויבות לשים לב ולהתמודד עם אכזבות שיקרו, אכזבות שבשל מה שקרה לך את שמה לב אליהם במיוחד ומתקשה להמשיך מהן. זו משימה שתעמוד בפנייך, בין אם תמשיכי בטיפול הנוכחי ובין אם תפני לטיפול אחר. כן חשוב שתאמרי למה את זקוקה כבר עכשיו. ייתכן ותגיעו להבנה משותפת שזה לא אפשרי, אבל בהחלט ייתכן שתגיעו למחשבה כיצד ניתן להמשיך בצורה טובה. בהצלחה, דרור