מרוב עצים לא רואים את היער - שיתוף ושאלה גם

הי מלי וכולם, כבר זמן מה שלא פתחתי הודעה שלי, וגם זה נראה לי הרבה יותר מידי... וכן, זה באמת יותר מידי, אך מקווה שניתן יהיה ללקט משהו בכל זאת, למרות ניסיונות העיוור שלי, כלומר, אם כך ייבחר. רציתי לספר על בוקר עם תחושה אופפת סביב, בו אני מרגישה באופן מיוחד וקיצוני זרה, דחויה, לא מוקשבת, לא מובנת, מוחרמת, נענשת על חמדנותי האינסופית. על תפיסת המקום המנופחת. נגעלת מצורך ההתערטלות הזה. איכס. הנה ברקע נשמע גם אותו צד דסטרוקטיבי שחוגג ששוב זאת החוויה. מנסה לחשוב לי אולי מישהו כועס ואני אפילו לא יודעת על מה, אולי כי פרצתי. אולי כי החרבתי. השמדתי. מהכיוון האחר, גם חושבת לי שאולי עוקפים אותי בסיבוב, נמנעים ממתן תשומת לב שהיא, כדי לא לעורר קנאה באחרים. או סתם כי נגעלים, נרתעים. זו תחושת עבר של חיים, סיפור ארוך שסופר אך ורק בחדר אחד, ויישאר בכספת ההיא. זו תחושה שעמי בכל מקום. כאן, בטיפול, בעולם. פנימי וחיצוני. באותן העוצמות שתחת עין המיקרוסקופ שלי... אותה קשירה מצערת ולא הכרחית. והייתי מעוניינת לשאול (וגם הכי לא) אם זוכרים שאני מופיעה אי שם מעת לעת. אוף, משחק המחבואים המפורסם והמעצבן ברמות. לפעמים הייתי רוצה לדעת האם הדברים שהתחילו כטוב בי והפכו בתוכי לרע מושלם, האם הם נשמרו והחוזקו שלמים יותר אצל האחר. הייתי רוצה להרגיש דאגה, וישאלו מה שלומי. אוי. זו אחת מהשאלות שיודעות מאד לפרק אותי ולהריץ תהליך של מחיקה. לכן היא גם לא נשאלת בטיפול שלי, למרות שאני מנסה להזמין אותה כל-כך. ובחוץ בכלל, הברחתי כך, שגם אחרים בעולם לא מעיזים לשאול, גם לא לומר כל מיני דברים אחרים כמו מה שקשור למה שאזכיר בהמשך. כל תשובה, תגובה שלא אקבל, כלומר, בעיקר התשובה לכיוון החיובי, על אחת כמה וכמה מול האינטרנט שמאחורי קיר מגן - תיהדף ולא תיתפס. גם על כך קיבלתי פרשנות בטיפול שלי, מה שנאמר כאן כבר עבר דרך השיחות, ואם עדיין לא אז יגיע לשם. ולא שאני מספיק מבינה בכלל. אז רק לשם שיתוף - קשה לי להבין איך זה שמישהו יכול לשאת חלק ממני בתוכו. שוב, אותה חרדה שהתכולה שלי תפרק את מי שמולי. שוב אותה חרדה מקרבה מוגזמת. היבריד בולעני משותף ללא גבולות. גם בכיוון ההפוך זה מתפרק. מאבדת לגמרי את האיש שהכי עזר לי, והכי קרוב, כאילו לא היה כלום. אולי יודעת לדקלם ולערוך רשימה של "היה אחרת", מנותק מרגש. לא מדבר אליי. אני גם יודעת שככל שאנסה להחזיק בעצמי, כך גם אהיה יותר כבדה עבור האחר. ככה גם נראית ההודעה הזאת שלי, כמעט ככל הודעותיי האחרות. נראה לי... כואב מאד שמעולם לא הייתי הכי חשובה למישהו כנפרדת. כלומר, ממש ממש. ונורא שאני לא מצליחה להתפשר על משהו שהוא פחות. פחות במידה ניכרת. גם בטיפול, אני רק מטופלת. משאלתי להיות הילדה המאומצת, או, מין סוג של (גם) שוליה חיוני. שמישהו יאמין בי ובמעט עתיד שעוד נשאר. יאמין וגם יישאר. ליד. עוד מעט מגיע היום הרשמי שבו חורבנתי (וסליחה על המילה) לעולם מתוך סביבה רעילה ביותר ובטרם עת. אני יודעת שהאמירה העקומה הזאת, התפיסה הזו, והדחייה מכל וכל של העובדה שהיו שם שניים לפניי, שניים שהתחברו ויצרו, ואולי גם היה ביניהם קשר, היא כמו פצצת אטום לחיים שלי. גם זה. מלי, זוכרת את השינויים החיצוניים עליהם סיפרתי? זה לא פשוט. מעט אחרי, עבור עליי ימים בהם הכל הוקא (פיסית ממש) החוצה. ואני מאלה שעל פי רוב שומר חזק בפנים שלא ייצא משום חור. אבל כל הדברים הללו, נחווים ממש כפריצה אלימה פנימה. אם מישהו זוכר, כתבתי פה פעם כמה רציתי כבר להיות חולה, אז הייתי, קצת, אבל זה לא באמת זה... לא הייתה התרת שליטה על באמת. אז, מלי, אחרי הקדמה ארוכה, שמסבירה אולי קצת מאין באה שאלתי, אנסה לשאול "שאלת פורום". ייתכן שהיא נשמעת פרנואידית במידת מה. זאת שאלה שהתכוונתי להפנות לכאן לפני כשנתיים בעיתוי מסוים. לא שאלתיה. גם לא שאלתיה בעיתוי שאולי היה יכול לעזור לי לסגור משהו פתוח (לפחות בפנטזיה), ופספסתי... אהממ אהממ... האם ישנם מצבים מול הפורום (מעבר לסיבות שונות אחרות, נגיד, מגבלות זמן ועומס או מצב רוח שקשור לעניינים אישיים) בהם את בוחרת באופן מכוון להגיב תגובה זעומה מכפי שאולי היית רוצה או לא להגיב בכלל כדי א. לא לעורר קנאה מוגזמת בקרב המשתתפים האחרים, אולי גם מול מטופליך שייתכן שעוברים וקוראים כאן ב. כדי לשים גבול לחמדנות ג. כי עייפנו, כי תגובות נזעמות שלנו הורידו לך את החשק ושאבו יותר מידי אנרגיות חיובית (בדרך כלל, כמו שאני מכירה, כשמישהו זועם ובועט, הוא פעמים רבות גם הכי זקוק לעזרה וקירבה, ובדרך כלל, גם בטיפול, הוא באמת מייצר תחושת דחייה. מתארת לעצמי את הצד שממול שכנראה מה שהוא יכול לעשות זה להישאר ליד ולחכות) בתמצית - מחפשת גיבוי, הגנה ומגע בטוח עוד לא שם, אבל היי, הגשם בא. גשם גשם גשם. (כשאני מדברת כך, מזכירים לי שאני גם אוהבת את החיים, לא'דעת) בי, תודה וסליחה, אני יודעת שזה נורא עמוס. קצת מתקשה להבין למה מעלים וגם קוראים הודעות ארוכות כאלה ולא מבקשים ממני לרחם ולהתחשב או לשלוח אותי לכתוב לעצמי, כי כאן לא המקום. בינתיים אני כך עכשיו ולא מצליחה לצמצם את הגודש. (אשת בוקר)

אשת בוקר יקרה. קראתי את המכתב שלך בנשימה אחת, ניסיתי להיות ערה לתחושות שאת מספרת עליהם, לשמוע מה את אומרת, ויותר מזה - מה את מבקשת, במילים שבחרת וגם "בין השורות". את משאירה אותי מהורהרת לגבי הקרבה והמרחק, ולגבי התחושה (שהיא כנראה כבר כמעט ידיעה) שלך, הראשונית כ"כ, שלא נספגו בך חוויות מספיקות כדי לטעת בך את ההרגשה הבסיסית שאת ראויה, שיש לך מקום, שאפשר וכדאי להיות איתך, ואיתך אני מתכוונת במלוא מובן המילה - עם החלקים השונים שבך. ונדמה לי שאת מבקשת ממני ( ודרכי מעוד אנשים) מאחורי כל המילים והתיאורים, שאפנה לך מקום - כאן בפורום, אצלי בלב. אני נזכרת פתאום איך בגן הילדים הגננת הייתה שומרת את הכיסא שלידה לילד מסוים שבחרה, וכמה גאווה וסיפוק היו כרוכים בלהקרא לשבת לצידה. אני חושבת שבהרבה דרכים את מבקשת "שישמרו לך כיסא", ושבאופן כלשהו שתדעי שיש לך מקום, שאת מוזמנת, שהנוכחות, כמו גם ההעדרות שלך, מורגשת ומשמעותית. לכן, הכי פשוט, אני כן רוצה לשאול אותך מה שלומך, איך את מרגישה, וגם אם לא תעני - לאחל לך מעומק הלב לילה טוב וחמים. להתראות, מלי.

מלי יקרה, מתי נוכל לקרוא ככה סתם תשובה קונקרטית שלך, לא *רק* אינטרפרטציות? ;-)) סליחה אם אני נשמעת בוטה, אבל אני באמת שואלת...

מלי יקרה, עכשיו ביכולתי להשיב בצורה קצת יותר נורמאלית אז הנה עדכון קטן של אחרי - את מה שרשמתי בהודעה, שאני מניחה שתופיע מאוחר יותר (RE: לכולכן) הבאתי לפגישה הטיפולית, ושם, כמו בשיחות היקרות מפז, נערך דו שיח שלם וטוב. מה שניסיתי קצת לנסח ולחבר בבוקר הייתה הכנה די טובה לעצמי (ותודה לפורום ששימש לי כמיכל זמני). ערכנו את הפגישה קצת אחרת הפעם. השתדלתי לעשות הרבה מאד עבודה על הנפש ביממה האחרונה. אז קודם כל, את מוזמנת להיות שותפה. כמובן, אם בא לך. וחוצמזה, ובואי נגיד את זה ישיר, התסכימי לאחל לי עוד-מעט-יומולדת-שמח? התשמרי לי מקום? בקצב שלי? בשעות שלי? את יודעת... הן לאו דווקא שעות הפריים טיים והרייטינג הגבוה של הפורום... אז... אם בכלל ולכשארצה? את כמובן צודקת וכוונתי אכן לאמירה כללית, או כפי שניסחת - ממך ודרכך מאנשים נוספים, שגם "הם" צריכים להתלכד עם קול פנימי שבי. הקול הפנימי, בו רגשותיי תלויים יותר... את ברכת הלילה טוב וחמים לקחתי לי שוב, והלוואי שאחזיק מעמד בסופשבוע, ושאצליח להחזיק קצת יותר דברים סופיים, ממשיים, ולהיות פחות בעולם האינסופים השמור לדמיון. מקווה גם לשמור על געגוע, והלוואי שאוכל כבר לממש דבר מציאותי קצת אחר וחדש. עוד דבר פצפון אחד. להת' ותודה על אוזן קשבת. הקשבה אינה דבר מובן מאליו... (אשת בוקר)

הי כולן ותודות רבות על התגובות המגוונות (אוהבת מאד כל מיני תגובות - ההצטרפות של החברות הייתה ממש מתאימה לי, ומאמינה שלפרקים היא יכולה לעזור ולרפא במקומות קטנים ומשמעותיים יותר מתגובת איש מקצוע) אז קודם כל, כן, כן... "אנחנו הגננים" :-), אהלן ובוקר אור. מקווה שחכימא הבינה בקטנה, גם מכאן וגם (חושבת...) קצת מתוך גיחה אחרת שלך. "מה שלומך" כמו גם לומר "איזה כיף לראות אותך", הם משפטים חמקמקים, אולי במיוחד כאשר מדובר בנוכחות בפורום כזה, באנשים רגישים כל-כך, שמחפשים מגע עדין, בטוח, מדויק, ניתזים למרחק ממגע. אבל באמת כיף לפגוש, גם בנסיבות כאלה, גם באחרות, ואני באמת חושבת על שלום אחרים, גם מבלי להעז לשאול ישירות. הסתבכתי... שנית, באמת חשבתי ששאלתי שאלה קצת יותר קונקרטית, היא נבעה מתוך דברים שבמהלך הזמן ראיתי קורים כאן ובפורומים אחרים, אך באופן ספציפי אקשור אותה אליי ובהמשך לתגובות האחרות שבעץ. דווקא יצא יופי. לא שאלתי לגבי תגובה זועמת = כועסת, אלא לגבי תגובה זעומה = קטנה = קצרצרה. כלומר, מילים חמימות, מזמינות וחייכניות בהחלט, אבל רק כמה. ספורות. אולי מידי מדודות או טיפה'לה מאופקות (אני מניחה שכאן אני מריצה פרשנות שנוגעת לעולמי...). חושבת שכאן אני מקנאה מאד ביכולת לשים גבול ולשמור על עצמך. מאד. טוב, אם כן, ולדוגמא - מילים שיכולות להתפרש כמו : "קיבלת מספיק, מה שתקבל עכשיו יהיה קצת, אחרים מחכים בתור". (זאת הנקודה של הגבול לחמדנות - האם מוקדם/מאוחר מידי, האם מעט/יותר מידי... וגם היא מעורבת בקנאה...) או "אתן לך רק מעט, כי אם אתן מילים גדולות יותר זה יזיק למישהו אחר, או לך עצמך, בכך שדבריי יעוררו תגובות תוקפניות מהקהל (זאת הקנאה) ואני... תמיד מרגישה שמעט מידי מידי וחסר. מלי, זוכרת את הילדים הגנבים והציטוט היפיפה שהבאת? אז אני באמת גונבת (בתחושה). וזו בדיוק הבעיה. כי אם אני לא מבקשת, אז אני לא מרגישה שקיבלתי, ואז גם גניבה לא נותנת מאום... והולך ומתעצם. מלי יקרה, הנה הסבר קט נוסף קצת בהמשך לדברייך - אחת הבעיות המרכזיות, שמדברות את הצדדים שנפגעו לעומק, היא שלא הייתי יושבת על אותו כסא בגן אף לא פעם (מעבר לעובדה שמצחיק קצת שזה קורה איתי, שנשארתי גנון כבר שנים וגם באמת בגיל הכרונולוגי אני מבוגרת מרבות כאן). אז לא הייתי יושבת עליו אפילו לא בלכאורה יום מיוחד שיש לכל אחד ומגיע תורו, בדיוק בגלל אותה קנאה, שמגיעה למימדים הרסניים. כי מבחינתי אם הניצן יציץ ראש, תהא שם איזו כמיהה, יצר - יתנשא קולה ויסקול אותו באבנים. אותה הקנאה גם תוביל אותי בפיתוליה לתת לכל אחד אחר לשבת על הכסא, רק לא לי. כביכול כך הילדה "שולטת", ברגש הקנאה, אבל, כאמור, מה שקורה הוא הפוך. אז החרדה שלי היא מה יהיה (מבחינת הקנאה ההרסנית, ובוודאי שאני מדברת כאן בעיקר על קולות פנימיים שבי, ועל הזדהות עם קולות חיצוניים בעלי תגובות מאותו כיוון). אז מה יהיה אם המילים שינתנו לי בפרהסיה הן מילים ישירות מובהקות שלא מפחדות מאיומי הסביבה כמו: "אני אוהב אותך, או את בלבי, בואי שבי לידי, את שותפה" ולא מילים עקיפות כמו "את מביעה את המשאלה לתפוס מקום או כל מיני משפטים שמתחילים במילה את ואת". המטפל שלי, שאני מאמללת, "חטף" כבר על זה. "נו די, תגיד משהו ישר ולא ממרחק..." קול מוכר... אני חושבת... "סדנת חינוך למטפל" ... אבל, אני גם יודעת שיש דברים שלא נאמרים לי ישירות מתוך מחשבה עמוקה שהן לא יתפסו אותי במקום שיכול לקלוט אותן מבלי להפוך מיידית לביוב. אני באמת לא בטוחה אם תשובה קונקרטית תיתן לי משהו. אבל לפחות ההתרחשות בעץ נתנה לי את האפשרות להוסיף מילים, לקוות שיקראו. לא האמנתי שאצליח בכלל לנסח תגובה, וממש בכוח הרמתי את עצמי לחשוב ולרשום. זה עצמו עזר לי מאד. ובכל זאת, תמיד טובות לי תגובות מבחוץ. היי, לא ליפול בפח שאני מסתדרת לבד. אני לא באמת... מלי, והמשתתפות האחרות שהצטרפו ועזרו מאד - תודה תודה. ואין לכן מושג עד כמה אני מעריכה דברים אמיתיים. שיעוררו רגשות ככל שיעוררו, אבל אמיתיים... בוקר (אשת בוקר)

אשת בוקר. כתבתי לך כרגע עוד הודעה, שנראה לי שעונה ממש על מה שייחלת לו בהודעה כאן (אני מקווה לפחות...), אבל רוצה רק להגיד לך משהו קטנטן לסיום - אני חושבת על הצורך שלך למגע, רגש, אמיתיות, ובטח כבר פירשו ושיקפו לך אותו אין ספור פעמים (אפילו אני...), והפעם דווקא חשוב לי להגיד לך שכשאת כותבת זה מרגיש הרבה פעמים אמיתי, ורגיש, ומעורר רגשות, ואני בטוחה שזה משקף משהו ממי וממה שאת. מקווה שתצליחי לקבל או להרגיש חלק ממה שאת מעניקה... לילה נפלא ו... תודה! מלי