בדידות

שלום אני בת 23 ולא מצליחה למצוא בן זוג! היה לי חבר בגיל 13-14,היתה מערכת יחסים חלקית ורעה עם "ידיד" לפני שנתיים, אולם אני לא מצליחה למצוא בן זוג לקשר מלא של אהבה, חברות שותפות וכו'. ביאושי פניתי לטיפול פסיכולוגי, אך רק הבנתי שם שלמעשה אין סיבה נראית לעין. (והפסיכולוגית שלי מסכימה- היא אומרת לי שאני חכמה, יפה , נחמדה ומאוד מעניקה ואין סיבה שלא אמצא, סילחו לי אם זה נשמע לא צנוע. על כל פנים כך היא אמרה). כל בחור שאני יוצאת איתו (ויצאתי עם המון) - או שאין לי שפה משותפת איתו, או שהוא סתם לא מוצא חן בעיני, ואלו שמוצאים חן, לא רוצים אותי. (וזה לא שאני נלהבת מידי כשכבר אני רוצה מישהו, אם כי אני לא משחקת משחקים). ניסיתי כבר הכל- שידוכים דרך חברות, דרך אתרי אינטרנט, מה לא, ופשוט כלום לא עוזר ואני כבר שחוקה מהדייטים חסרי הטעם הללו, מלספר על עצמי שוב ושוב ומלחזור הביתה עצובה ומיואשת. בסביבתי היומיומית הקרובה הסיכויים לפגוש מישהו חדש ומתאים קטנים. אני בודדה עד מאוד (רבות מחברותי נשואות ומתחילות אפילו לדבר על ילדים, לאחיי יש משפחות ואני חשה כאילו החיים פוסחים על פני). אני יודעת שאני עוד צעירה והכל, אבל זה כבר שנים שאני לא מצליחה למצוא, ואני אחוזת אימה שהמצב לא ישתנה ושאאלץ להעביר את חיי לבד, ללא בן זוג וללא ילדים, בקיצור, ללא הדברים שהם הטובים והחשובים ביותר בחיים בעיני. בלילות האחרונים אני מוצאת את עצמי יושבת על האינטרנט עד אמצע הלילה, במעין תקוות שווא שתופיע לי על המסך הישועה. ממש יאוש מוחלט, ואני יודעת שלא יקפוץ לי פתרון על המסך. אני פשוט לא מסוגלת ללכת לישון ככה, בעצב כזה ובלי קצה של פתרון באופק. וגם כשאני הולכת למיטה, אני לא נרדמת וחושבת על מה יקרה אם המצב לא ישתנה. באמת שכבר ניסיתי כל דבר אפשרי, ומהטיפול למדתי שזה לא שיש לי איזושהי תסבוכת שמונעת ממני ליצור קשר, פחד מזוגיות, ביקורתיות יתר או כל אופציה כזו. פשוט אין סיבה. לו היתה אחת לפחות הייתי יכולה לנסות לשנות אותה! אני סופרת עוד שנה ועוד שנה שאני לבד, והעצב על כך מחמיר משנה לשנה. סופי שבוע וחגים הם סיוט. מדוע זה כל כך קשה- לאהוב ולהיות נאהבת? עבור רוב האנשים זוגיות זה דבר יום יומי והם מוצאים בקלות, למה לי זה נדמה שזה כמו לזכות בלוטו? (וזה לא שאני חושבת שזוגיות זה סיפור אגדה ושהכל ורוד ונעים, למרות הכינוי שבחרתי). הצילו!!!!!!!!!!!!!!!! האם למישהו יש רעיון? חוסר האונים מוצא אותי מדעתי והיאוש משתלט אצלי על כל חלקה טובה. בתודה לכל מי שיענה סינדרלה

פתיחותך, כמו עושר לשונך, מרשימים! אכן יש לך כוחות וכישורים, אבל אכן - עניין מציאת בן/ת זוג אינו פשוט, לרבים רבים, כולל יפים/ות וטובים/ות. ראשית, לפני ואחרי כל הפסיכולוגיות: התאמה זוגית היא גם עניין של סטטיסטיקה של זמן, כך שככל שהזמן יחלוף, כך סטטיסטית, מתקרב הזמן שיהיה טוב... ועכשיו לפסיכולוגיה: הרבה פעמים מצאתי אצל אנשים שמתלבטים כמוך בשל עניין זהה, את האימרה שגם הופיעה אצלך: ..."ניסיתי כבר הכל...", ומסתבר כי לא כך הוא, באשר כולנו בני אדם עם ההרגלים, והסטראוטיפים, והמגבלות שאנו מטילים על עצמנו. יוצא מכך שלמרות שניסית להסתייע פעם אצל פסיכולוגית, כדאי לך למצוא שוב את מי שיוכל לסייע לך בהרחבת המסגרות ובפריצת הגבולות, והכל תוך התאמה לך כאדם. נסיוני רב בדיאלוגים שכאלו, גם במסגרת עבודה פרטנית, וגם סדנאית, כך שבטחוני גדול כי ההתנסות היעוצית הראשונה שלך אינה צריכה להיות גם האחרונה. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

תודה רבה, ד"ר אברהם, על תשובתך. אני אכן אקווה שהסטטיסטיקה לטובתי... באשר לפסיכולוגית, אני בטיפול עדיין, ורק מזה 10 חודשים. אינני חושבת שלכך שהמסגרות אינן נפרצות יש קשר אליה. היא פסיכולוגית מצויינת שעזרה לי המון, חלו בי הרבה שינוייים והטיפול מתקדם מהר וטוב. אין לה (ולא לאיש) פתרונות קסם למצב. אינני חושבת שלהחליף מטפל יפתור את הבעיה (אם זו היתה כוונתך). בנוסף בנושאים אחרים נפתחו הרבה דברים בטיפול (שאינם קשורים לזוגיות) ושחלקם קשורים למערכת היחסים איתה, נקשרתי אליה עד מאוד וזה חלק חשוב בטיפול, וחשוב שאמשיך בטיפול אצלה. (דרך אגב, המחמאות שאמרה לי אינן הדרך בה היא מטפלת בדרך כלל, כמובן. היא אמרה את זה פעם אחת, לא מזמן, כשהייתי מיואשת לחלוטין ושאלתי מדוע היא מרשה לעצמה להיות אופטימית ומדוע היא משוכנעת שהבעיה אינה חמורה ושהיא תבוא על פתרונה - רק למקרה שנשמע לך שההתבטאות שציטטתי אינה דרך טיפול מועילה. היא פסיכואנליטיקאית, ולרוב דווקא שותקת....) בקיצור, האם דעתך היא שעלי להחליף פסיכולוגית ? (למרות שלא אעשה את זה). ובאשר ללפתוח מעגלים חברתיים חדשים בדרכים אחרות - אורח חיי לא ממש מאפשר זאת, לימודי תובעים זמן רב, וכן יש עבודה, ועוד דברים, אינני יכולה למצוא "חוג" חדש או דבר מה כזה, ולצאת למסיבות בדיסקוטקים או פאבים נסיתי, אני שונאת את זה. רוב תודות סינדרלה

סנדי היקרה אני לא מבקרת אותך אבל נראה כאילו היתרגלת לבדידות ואת יושבת מול מסך המחשב ומחכה שיפרוץ משם אביר אז זהו שלא מצד שני מלא בחרים מקסימים {יחסית} מסתובבים בחוגים אצל חברים בבתי קפה וכן גם בפאבים ומתים להכיר אותך אל תייבשי את עצמך בבית צאי ותפגשי וכן אני יודעת שהחיים מעייפים והכי קל זה להישאר בבית ולהתלונן שאין שם אף אחד חדש ואם יש הוא לא ממש שוה ולי גם מאוד עזר לקרוא את הספר של רפי יעקובי שממש מסבי רלמה לצאת מהבית בהצלחה

אילנית שלום תודה על תגובתך. האם את באמת חושבת שלא ניסיתי? דיסקוטקים, פאבים, מה לא. אני שונאת את המקומות האלו. מה לעשות אני שונה וצורות הבילוי שמתאימות לי לא בדיוק מאפיינות את בני גילי. זו בעיה קשה. הכרחתי את עצמי ללכת יותר מפעם, מעולם לא יצא מזה כלום. אני יוצאת הרבה דווקא, עם חברות, לבתי קפה וקולנוע, הבעיה היא שאף אחד לא ממש ניגש ומתחיל איתי בסיטואציות האלו, לא באמת מכירים ככה אנשים. באשר לחברים - כאמור מיציתי אופציות של הכרויות דרך אלו שהיו מספיק אכפתיים לנסות להכיר (מעט כאלו) וכל השאר שקועים מידי בעצמם או טוענים שאין להם מי להכיר לי וכו' ואני לא מתכוונת לבקש יותר מפעם אחר ולעשות את עצמי נודניקית או פאטתית. למעשה את האחרון שיצאתי איתו דווקא הכרתי ככה - הלכתי לבית קפה עם חבר'ה מהאוניברסיטה, ואחת הביאה ידיד שלה שאחר כך ביקש את הטלפון שלי. הפלא ופלא -גם זה לא עבד והיה לו פחד מזוגיות והוא ברח ממערכת היחסים כמו מאש ברגע שהוא הבין שאני רוצה "חבר אמיתי" כדבריו, מה שלטענתו הוא לא יכול היה להיות לי. ובכל מקרה סיטואציה כזו לא קורת לעיתים מספיק קרובות, שאני יוצאת וגם פוגשת שם מישהו שמוצא חן בעיני ואני מוצאת חן בעיניו. אם תשימי לב טוב הדבר האחרון שאמרתי זה שאני נשארת בבית ומתלוננת, להפך - אני כל הזמן מנסה דברים, וכאמור כתבתי גם שהזמן שלי בכל זאת מוגבל מאוד וסדר היום עמוס ביותר, לא כל אחד יכול לצאת כמה ומתי שמתחשק לו. על כל פנים תודה סינדרלה.