חופש הדיבור?

הי מלי, כידוע אחד מעקרונות היסוד של טיפול הוא החופש שיש למטופל להתבטא ולומר גם דברים שלא היו זוכים ללגיטימציה במקום אחר. בכלל זה הבעת רגשות "שליליים", האפשרות להיות "לא נחמד" לפעמים, פ??טור מהצורך לר?צות את המטפל כדי להתחבב בעיניו וכדומה. שא?לתי היא, האם בכל זאת יש קו אדום כלשהו שעל מטופלים לשמור לא לחצות, ואם כן, מי מגדיר אותו? האם זה תלוי בכוח הסבל של המטפל וביכולת האישית שלו להכיל תכנים "קשים", או אולי יש נורמה מסוימת המקובלת על מטפלים אשר מעבר לה הם לא מוכנים לאפשר התבטאויות מסוימות? הרקע לשאלתי: לאחר תקופת רגיעה ביחסי עם המטפלת, אני מרגישה שעלי להיות זהירה בדיבורי כדי לא להישמע שוב תוקפנית כלפיה (קבלתי ממנה הערות על כך.) אשמח אם תעני לי על השאלות הנ'''ל בלי לשלוח אותי חזרה לטיפול כדי לברר מה השתחזר בו, ואם אני מכירה את ההרגשה הזו ממקומות אחרים בחיי...; -))

שלום עוד מטופלת. אני מניחה שכמו ביחסים באופן כללי, גם בטיפול יש גבולות שאולי יותר קשורים לאיך אומרים מאשר למה אומרים. נדמה לי שטיפול אמור וצריך לאפשר לחוויות קשות, כעוסות, מאוכזבות וכו' לעלות, אבל שגם אז, השאלה היא עד כמה הן מאפשרות ומזמינות תקשורת. קללות, למשל, הן דוגמא טובה לביטוי של כעס שלדעתי מולו יש קו אדום. לא על עצם ההרגשה, אלא על הבחירה לומר את מה שמרגישים בדרך שמשפילה ולא מכבדת את האחר. אני יודעת שזו דוגמא קיצונית, אבל אולי דווקא בכך אני מצליחה להבהיר את הנקודה. אני בכל זאת מחזירה אותך לטיפול, אבל דווקא ממקום שחושב שאולי במקרים שבהם המטפלת שלך מעירה לך על התוקפנות, תוכלו שתיכן לנסות העצר ולחשוב מה בעצם ניסית להגיד, ואיך ניתן היה לנסח או לתקשר זאת בדרך אפשרית יותר (ובהמשך - מדוע את בוחרת בדרך תוקפנית מסויימת להעביר מסר, שכנראה יכול היה גם להשמע באופן פחות בוטה). בהצלחה, מלי.