אבל מושהה?

שלום לך. קראתי חלק מהשאלות ומהתשובות בפורום זה ואני חייבת לציין שהתשובה הייתה, לפי דעתי, ברמה מאוד גבוהה ומיקצועית ועל כן , ברשותך, אשאל שאלה שמטרידה אותי. כנערה מתבגרת חוויתי אובדן של בן משפחה קרוב (אח), עברו מעל 10 שנים מאז, אני כבר בחורה בוגרת ונשואה. התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי לפני כ - 4 חודשים. אחת המטרות שלשמה הלכתי לטיפול היא לשוחח על האובדן. אציין כי זהו נושא שמעולם לא שוחחתי עליו באופן מעמיק או אפילו שיטחי, לא מדברים על כך בבית, לא משוחחת על כך עם חברים ואפילו לא עם בעלי, ואם כן אז ברמה מאוד שיטחית. אני מגלה התנגדות רבה מאוד בטיפול הפסיכולגי, וכשהמטפל אפילו מזכיר במשפט את האובדן אינני מצליחה להירדם בלילות. כמובן שלא אמרתי על כך למטפל. אני מסוקרנת לדעת האם זהו אבל לא מעובד או אבל מושהה? עברו הרבה שנים מאז שזה קרה. האם זה פשוט בגלל שאני מאוד מתנגדת בטיפול או שאולי המטפל לא מתאים?

אנונימית יקרה. נשמע שגדלת בסביבה שבה דיבור על האח המת היה בגדר טאבו. להזכיר, לדבר, בוודאי לבכות עליו היו נחשבים כ"לא ראויים" וכנראה מביישים, מביכים, מחלישים וכו'. בוודאי מסתתרת מאחורי הגישה הזו עמדה שמתייחסת אל המוות והאבל כאל משהו שההתמודדות הטובה ביותר שלו היא ע"י הכחשה, "מחיקה". בוודאי בהמשך הטיפול תוכלי להבין יותר מדוע זה היה המסר (הגלוי או הסמוי) בבית. ייתכן וזה קשור לאישיותם של הורייך, לנסיבות מותו של אחיך וכו'. בכל מקרה, ניתן לשער כי כילדה הפנמת שאסור להתעכב, קונקרטית ורגשית, על המוות הכואב הזה. כעת, משאת מתעמתת עם המוות של אחיך בחדר הטיפולים, סביר להניח שהרגשות עולים בעוצמה רבה, וכנראה גם האינסטינקט של "לא לדבר" ו"אסור להרגיש" צף בעוצמה. נדמה לי שבתהליך ארוך ואיטי תוכלי להרשות לעצמך לאט לאט לפגוש שוב את אחיך - בחייו ובמותו, ואולי גם לפגוש את עצמך - הפעם ללא חדרים חשוכים וסגורים בנפשך, שהכניסה אליהם עד כה הייתה אסורה. בהצלחה, אני משערת שעומד לפנייך תהליך קשה אך מרגש וחשוב מאין כמוהו. מלי.