הי דרור..

תודה שהיית כאן בשבילי גם בשתיקה.. הכואבת שלי .. מנסה לשמוע לך למה שכתבת לי .. מנסה שים מחדש מילים לכאב .. מכל ה"בעבוע" הזה בתוכי .. מנסה לתת לעצמי שוב מקום .. מקום להתקרב .. מרגישה דיי מנותקת. גם מעצמי . כועסת. על הכל. מערבולות רגשיות בתוכי, כאלה של " אין כבר טעם להמשיך" .." ייאוש" ו.."הכל כבר אבוד"..המערבולות הללו כאילו מצליחות להזין אותי מבפנים ככ טוב. הם מרחיקות אותי .הם לא יודעות משהו אחר מזה בתוכי . אני יושבת מולו בטיפול.. ושותקת.. ויש ככ הרבה מה לומר. אבל, המילים לא מצליחות לצאת. ואם כן..הכל יוצא מבולבל. יש לי דווקא הרגשה מאוד קרובה אלייו, הוא הפך לחלק מאוד חשוב בחיי שנתיים וחצי של טיפול אבל בחצי שנה האחרונה .. במאמץ ענקי .. הצלחתי להתחבר אלייו , אני אוהבת אותו מאוד ..מעריכה ומכבדת, על כל מה שהוא עושה עבורי , על הסבלונות שלו , על האהבה הטיפולית שהוא נותן לי , על המקום המקבל והמכבד שהוא שומר בשבילי , אני הרבה חושבת עלייו , הוא הרבה בתוכי, ואני רוצה לספר לו את זה , רוצה להגיד את הרגשות האמיתים שיש לי כלפי עצמי ואלייו.. כלפי עצמי בכלל , כלפי הקשר הטיפולי. אבל במקום זה הכל יוצא ההפך., אני כועסת עלייו .ככ כועסת. שבא לי לחנוק אותו ממש.. אני מתנהגת דברים. יוצאת בכעס. טורקת דלת. לא באמת עם סיבה שנראית לעין , הוא ככ משתדל.. ואני ככ מנסה להרוס... מנסה לפגוע בעצמי אחרי טיפול מתסכל - בגללי ! אני מאבדת כיוון.מפחדת מהרגשות האלה שלי אלייו .. אני אומרת לעצמי ..שאם אבוא ואספר את הדברים. משהו יתקלקל. הקרבה שיצרתי תהרס. הבטחון יעלם. הוא אמר לי פגישה אחרונה "שרית , אנחנו מכירים כבר המון זמן, את יכולה להגיד לי מה שתרצי , את יודעת שכלום לא יתקלקל.." ואני אומרת לעצמי .. "היי.. איך את מעיזה בכלל להרגיש אלייו ככה , את לא מבינה שזה בועת סבון שתתפוצצ"????!!!! דרור, בתוכי יש מן דיכוי פנימי עצום. וזה בעצם כמו החוסר יכולת שלי להגיד את המילים שבאמת מרגישות לי אלייו ואל חווית הביחד מולו. איפשהו גם עכשיו אני בורחת.מהמילים המדויקות. מעצמי.אתה מבין אותי? דרור ,אני חושבת שכן עשינו המון צעדים אני ואיש השיחות שלי , אבל הנה ,בשבועות האחרונים , אני מרגישה שוב שזה הופך לי לקשה מיידי, כמו בפגישות הראשונות שלנו, ואני לא יודעת להצביע למה במדויק..בעצם אולי כן ..אבל .. יש בי כעס ופחד ויאוש וכאב ומנגד גם אהבה ענקית אלייו.. וזה דווקא בתקופה שאני הכי קרובה אלייו רגשית. עכשיו לחשוב שעצם האמירה פה של הדברים שלי מולך הופכת אותם לממשיים כאלה , זה טו מאצ עבורי.זוה מפחיד בי בטירוף. מרגיש שציר המרחק קרבה שאני נמצאת בו .. זה שהרשתי לעצמי להיות בו מולו הוא זה שהוביל אותי למקום המרוחק הזה שוב.. לא..זה לא מרוחק ..אבל זה מן תחושה שיש משהו חוסם.. וזה מצליח להיות נוכח בהתנהגות בטיפול.. ואני לא יודעת מה לעשות. הכל מאיים בתוכי.אני מרגישה שוב חשופה מידיי בלי שום הגנותי .. המרווח הזה שהיה לי לרגעים נעים בנוכחות מולו שוב הופך אצלי למאיים . למה דרור? צעד קדימה , שלוש אחורה?... זה החלק שהכי קשה לי בו בטיפול. צעדי מרחק קרבה האלה... ההאפשרות שלי .. שוב להחסם.. מהפחד להפגע .. שוב לתת למישהו כוח בנוכחות מולי.. כח רגשי .. וזה מאיים מרגישה שאני והוא חדרנו את השיריון המוגן שלי בחצי שנה האחרונה בעיקר .. אני מפחדת דרור, מפחדת להדקר ממנו - מהקוצים .. זה מה שמהדהד לי שם בראש.. "שרית.. תזהרי, טוב לא יכול להיות בסביבתך יותר מידיי.. אולי הוא לא באמת ראוי ?אולי הוא גם יפגע?.. דווקא עכשיו שאת יותר קרובה מתמיד?...." דרור, יכול להיות שהכל בגלל זכרון כואב שעולה בי , בשבועות האחרונים , הצלחתי מעט לדבר עלייו ,אבל אז אני שוב נסגרת בתוכי .. התחושות שלי עם כל מה שעובר עליי בקשר הטיפולי מאוד מבולבלות .. הם מאיימות עליי.. חוסמות עליי מלדבר. ואיכשהו , ממש כאן , עכשיו נראה לי שהצלחתי להניח כאן קצת מילים ..מולך .. היתכן? או שאולי גם פה לא הייתי ברורה? חג שמח דרור, תודה שאתה כאן..איתי מבין, מרגיע .. מרחוק-שמרגיש ממש קרוב.. תודה שאתה מצליח להגיע אליי בכאב האיום הזה.ומאפשר לי לחזור לכאן שוב לנסות.. להוציא מתוכי קצת .. החוצה . חיבוק, שרית.

היי שרית, אשמח אם גם דרור יתייחס. אני קוראת אותך כבר שנים כאן, ומנסה לראות באיזשהו מבט על התקדמות מסויימת ולצערי איני שמה לב אליה. אני סטודנטית לקלינית, מסיימת אוטוטו, והכתיבה שלך מרתקת אותי, אך גם נוטעת בי ייאוש מסויים. האם אינך חשה הקלה לעתים? או תחושת התקדמות? האם שקלת להחליף מטפל? כואב לי מאוד לקרוא את כאבך, יכול להיות שאם אחרי פישה קשה, כשאין לך סוללה בנייד את כותבת בפורום ולא עונה לבעלך ולמטפל שלך?? אולי את מרגישה שאינך מקבל ממנו מה שאת זקוקה לו? דנה

אוי דנה דנה.. ככה כותבת סטודנטית לקלינית?.. אלליי.. מצטערת אם אני מכאיבה לך, אבל כמה המעשה שלך לא אחראי ולא זהיר לכתוב למישהו, שכל ההיכרות שלך איתו מסתכמת במה שהוא *בוחר* לכתוב כאן, שצר לך אבל את לא רואה התקדמות.. נורא צורם לי... ואיפה יפגשו המילים שלך את זו שקוראת?.. במקומות מיואשים משלך, לבטח מבינה את הסקרנות וגם את הקירבה שאת אולי מרגישה כלפי הכותבת, אבל עוד טיפה זהירות ואחריות יכולים רק להועיל.

דנה שלום, אני מאמין שחלק מהתשובה לשאלתך, נמצאת גם בדברים שכתבתי לשרית. אבל מעבר לכך, תהליך טיפולי יכול להיות תהליך ארוך, לא קל, מלווה לעיתים בנסיגות. אני דווקא רואה התקדמות בתהליך הטיפולי של שרית, אם כי היא אולי תוכל לומר על כך יותר. התקדמות גם בקשר עם המטפל וגם ביכולת ההתבוננות העצמית וההבנה העצמית שבסופו של דבר מתרגמת גם ליכולת התמודדות טובה יותר עם העולם. נכון שהכאב עדיין שם ומלווה, אבל חשוב לא להתעלם גם מחלקים אחרים שקורים, גם מהצד המטופל וגם מהצד המטפל. דרור

המילים החשובות שיענו לך על שאלתך פורטו במילים אל דרור : "יש לי דווקא הרגשה מאוד קרובה אלייו, הוא הפך לחלק מאוד חשוב בחיי שנתיים וחצי של טיפול , אבל בחצי שנה האחרונה .. במאמץ ענקי .. הצלחתי להתחבר אלייו , אני אוהבת אותו מאוד ..מעריכה ומכבדת, על כל מה שהוא עושה עבורי , על הסבלנות שלו , על האהבה הטיפולית שהוא נותן לי , על המקום המקבל והמכבד שהוא שומר בשבילי , אני הרבה חושבת עלייו , הוא הרבה בתוכי, ואני רוצה לספר לו את זה , רוצה להגיד את הרגשות האמיתים שיש לי כלפי עצמי ואלייו.. כלפי עצמי בכלל , כלפי הקשר הטיפולי. אבל במקום זה הכל יוצא ההפך., אני כועסת עלייו .ככ כועסת. שבא לי לחנוק אותו ממש.. אני מתנהגת דברים. יוצאת בכעס. טורקת דלת. לא באמת עם סיבה שנראית לעין , הוא ככ משתדל.. ואני ככ מנסה להרוס... מנסה לפגוע בעצמי אחרי טיפול מתסכל - בגללי ! אני מאבדת כיוון.מפחדת מהרגשות האלה שלי אלייו .. אני אומרת לעצמי ..שאם אבוא ואספר את הדברים. משהו יתקלקל. הקרבה שיצרתי תהרס. הבטחון יעלם." דווקא עכשיו , פתאום.. אני מצליחה לראות קולות בתוכי שלא העזתי לחלום שיהיו בי .. אני מרגישה אהבה עצומה למטפל שלי , אני אוהבת אותו באמת .. לא אהבה מינית .. משהו רחוק בהרבה מזה .. כמו אהבה לאמאבא אמיתיים , כאלה שבאמת מתפקדים כהורים.יכול להיות שזה מה שמוציא ממני את הפחד .. הפחד שוב מקרבה . הפחד כשטוב אז בעצם עלול להיות לי רע. נמצאת בציר מאוד קרוב בקרבה , בקשר , אבל גם אמביוולנטי - בפחד ובייאוש מנגד. קשה לי להסביר , אני בטח נשמעת מבולבלת . בכז..דנה , האמון שלי מעורער לחלוטין , בגלל הפגיעה מינית .. בגלל האונס .. ליצור אצלי אמון זה לא דבר מובן מאליו , זה אפילו אבסורד.. לחשוב שאני נאבקת ככה בכדי להצליח בקשר הטיפולי .. לחשוב כמה "מים" עוברים ביננו בנהר ..עד כמה .. הקשר הטיפולי שלנו באמת מגוון ..בחלקים מיואשים , כועסים, אוהבים , מחייכים .. וכו' ..זה באמת לא יאמן.אבל זה באמת קורה. למרות זאת אני חשה התקדמות, גם אם בצעדי תינוק ..ו המון בזכות המטפל שלי !!!, התקדמות שלא נראית לעין בצורה של זום ענק לאותו רגע .. התקדמות שאני מצליחה לראות בזכות אנשי הפורום שמלווים ומשקפים לי מה עברתי עד עכשיו .. אם נבחן את התקדמות מהשלב הראשון שאליו נחשפתי .. אם נביט אחורה .. אני מניחה שיש התקדמות עצומה. קודם כל .. ביכולת שלי בכלל לדבר איתך כרגע , ביכולת שלי כאן בפורום לתקשר ולספר מה עובר עליי ..לאנשי המקצוע ..ביכולת שלי בכלל לתפקד כאמא כחברה וכאישה ...אחרי ..עד כמה שאפשר .. גם אם יש לי המון נפילות, ביכולת שלי לקום לשפשף את הברכיים הכואבות אבל לקום!!!! נעשו הרבה צעדים. והכאב שמתלווה אליהם הוא עצום . האיש שיחות שלי , היום אני יכולה להגיד בבטחון מלא .. הוא אדם מקסים .. שבסבלנות וסובלנות מקבל אותי, לא שובר את הכלים .. מחזיק ומכיל אותי .. עוטף בדאגה ובאכפתיות .. והרבה בזכותו אני כאן היום .. ממשיכה לכתוב את סיפורי .. התהליך אותו אני חווה מלווה בקשיים עצומים .. הפורום מהווה עבורי משענת חזקה לטיפול עצמו ..לעצמי בכלל , גם אם אני לא מצליחה לדבר .. אני חוזרת שוב להתמודד.. למרות כל מה שעובר אליי .. למרות כל הקצוות ייאוש .. כאב לי מאוד לקרוא אותך אומרת לי .. שאת לא רואה שאני מתקדמת ..זה אפילו צבט לי ככ חזק בחזה .. להחליף מטפל?!!! ממש לא!!!!!!!! נכוותי מספיק !!!! יכול להיות שאני זקוקה לו יותר ממה שהוא נותן , אבל למדתי לקבל את זה שהוא לא יכול להיות שם בשבילי 24/7 - אפאחד לא ממש יכול .. כן ..עוצמות הכאב שלי עצומות .. שיחזורי העבר שעולים ומציפים לא קלים .. והתהליך שאני עוברת עובר שלבים של עליות וירידות .. אבל .. בנתיים, אני עוד כאן.

שלום דנה סטודנטית לקלינית כמוך, גם אני קוראת את שרית, עוקבת אחר דרכה, מתוך דאגה אמיתית לשלומה. אפשר בנקל לומר שלעיתים נראה דרך עוצמות הכאב שהיא מביאה הנה – שבעצם לא קורה דבר בתהליך הטיפולי שלה ובתוכה, אבל, ועל האבל הזה תיפול בידייך הזכות לטפל בנפשם של אנשים -אם מסתכלים ממש מקרוב, אם מקשיבים לפעימות ליבה- ניתן להבחין בניצנים של תקווה, ברצון להרגיש טוב, לעיתים אני אף מבחינה באומץ להתקרב, קשיבות לצרכים שלה ובעיקר אומץ להניח כאן ובטיפול את כאבה ולהבחין בקיומו. אני חושבת שאחד הדברים שמציידים קלינאים הינו הסבלנות לתהליך, מתוך ידיעה שטיפול (בעיקר הדינאמי) יכול לעיתים לתסכל ולו בגלל הצעדים הקטנים ולעיתים התחושה של הסטטיות של "לא קורה כלום" וזה אכן יכול לייאש, לכן אני חושבת שתשמעי רבות על מטופלים מיואשים ומנגד על מטפלים עקשניים, מאמינים והכי חשוב סבלניים, שלבטח לעיתים מיואשים בינם לבין עצמם, אך בכוחות המחודשים טבוע סוד התמדתם. כך שאני תוהה, איך כבר בשלב כל כך מוקדם בדרכך את חשה בייאוש ואולי בתסכול על כך שאין תוצאות מיידיות. הרי מהו טיפול? (לא מחדשת לך כלום) במשפט הנדוש -שאחד (המטפל) "מחזיק" את התקווה עבור האחר (המטופל). וזה (המטפל) צועד לצידו, לא לפניו או מאחוריו, שם לצידו בקצב שלו, מתוך ידיעה ברורה שיש כאלה שרצים, אחרים זוחלים וישנם גם כאלה שלומדים בטיפול ללכת. מהמקום שלי כמטופלת,(אגב, מופרעת לגמרי) אספר - שמיואשת בכל פגישה, כל פעם מחדש. אני גם יודעת שהמטפל שלי לעיתים קרובות-מיואש, מתוסכל ועוד. הסיבה שאני מעיזה לספר את ייאושי בטיפול לדבר את תסכולי על כך שלא קורה כלום, שנמאס לי, שלא נעזרת, טמונה בידיעה שלי, שהוא, המטפל, לא יאבד את התקווה או את הרצון לעזור לי. גם אני הייתי רוצה להרגיש טוב-לא היום אלא אתמול, אך יודעת ביני לבין עצמי שזו יכול לקחת זמן, אולי עוד שנה ואולי עוד כמה שנים (רחמנא ליצלן :-)..) הרגישות שלך לשרית מרגשת, ונכון, כואב מאוד לקרוא את שרית, וללא ספק אני ורבים פה שותפים לרצונך לקרוא הודעה בה היא כותבת על חדוות חיים, על הטוב והאושר שבתוכה ובעיקר על "השינוי המיוחל". אך יש בנו את הסבלנות ללוות אותה פה, הודעה אחר הודעה, כאב אחר כאב ופגישה אחר פגישה- ללא שיפוטיות, עם המון תמיכה וסבלנות לדרכה הטיפולית לקצב בו היא יכולה ומסוגלת לטפל בנפשה. אני מאמינה ששרית חשה לעיתים הקלה והתקדמות אך מטובע הדברים מביאים הנה את הקשה והכואב, כי עם האושר אנו בני האדם מסתדרים די טוב. לבסוף, מאוד רוצה להאמין שהמטפל חש בהפרעות הקצב הקיימות ומנסה להביא אותה לחוף מבטחים, עוד מאמינה שגם לו כואב אך בעוד האחד נמצא במנהרה חשוכה תפקידו של האחר - להחזיק את הפנס ולהאיר את הדרך. דנה, שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך דרכך הלא פשוטה אך בהחלט מעניינת ובעיקר מרגשת.

שרית שלום, את מדברת על הקושי למצוא את המקום הנכון עבורך בציר של הקרבה מרחק. דווקא עכשיו כשזה מתחיל להיות קרוב, זה מפחיד שזה קרוב מדי, אני שומע אותך אומרת שאת לא מכירה מקום שטוב לך בו. שקרבה יכולה להיות לא מסוכנת, אמרת שלך לא יכול להיות טוב באמת - אז כשאת מרגישה בנוח זו יכולה להיות הרגשה גם מאיימת. אני חושב שאת מבינה מה קורה לך, כרגע אולי זה לא מאפשר לנהוג אחרת, אבל אני בטוח שעצם ההבנה של מה שקורה לך שוב ושוב תאפשר לך להרחיב את המקום הזה שהרגשת אותו בתקופה האחרונה - המקום של הנוח, השקט. הדימוי שעולה לי הוא שאת הולכת ומייבשת חלקים מהים הסוער בו את נמצאת. מוצאת יותר ויותר איים בטוחים לעמוד עליהם. לעיתים שוב נסחפת לים, אבל בסך הכל ממשיכה בתהליך שלך. דרור

ככ הבנת.. ככ מדויק .. ככ משקף את מה שעובר עליי.. הפחד הזה שמאיים דווקא שטוב ..הוא זה גורם לי בעצם להתנתק , גורם לרצות לברוח .. וזה ככ נוכח פתאום בטיפול. ואני ככ לא רוצה .. במאמצ אדיר הצלחתי סופסוף להתמקם על הציר הכי קרוב שיש לי מול המטפל שלי .. ויחד עם זאת אני ככ לא רוצה להרוס את זה .. אז איך שומרים על הקולות שמבינים את מה שאמרת ואת מה שקורה לי ? איך לא נותנים לקולות המאיימים , לקולות הפחד להשתלט עליי ועל כל התהליך שבנינו? עצם ההבנה שלך אותי .. אומרת שאני נורמלית ?. הקולות האמביוולנטים הגיונים בתוכי ?.. תודה שאתה מצליח להבין אותי דרך מסך שמפריד תודה שאתה מאפשר לי להוציא את הבלבול והבעבוע מתוכי מעט החוצה. אולי .. עצם הנוכחות וההבנה שלך, יתנו לי את האומץ להעיז לפתוח את הדברים האלה אצל הפסיכולוג ביום חמישי .. ככ מקווה .. שרית