אבל הכל בסדר

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

21/10/2008 | 02:08 | מאת: patetic

השקט מסביב מחדד תחושות קשות. נפשי קרועה ופצועה, עייפה ומבכה את תכולתה מתפתלת כי לא ברור, מפחיד ומבהיל ממש כמו ילד חסר בית. הרעש הפנימי והכאב זקוקים למצע להניחם, להינחם. בחגים הייתי מוקפת באנשים, קולות ומקומות יפים, נשמתי את הטבע לתוכי, אך נעלמתי. נעלמתי לתוך עצמי, סוגרת את הבפנים מפני העולם. לא הוצאתי משפט שלם מפי במשך כל תקופת החגים. לא כי לא היה לי מה להגיד, זה היה ניסיון להחזיק את הכול חזק חזק בתוכי, מרגישה שאם אשחרר ולו טיפה – אתפרק. אין בי עצב או שמחה, עונג או כאב אין בי כלום. מרגישה איך צופה בעולם מתוך זכוכית. במחשבה שניה וכנה, זה לא נכון, יש המון כאב יש המון עצב וגעגוע, ישנם בדידות ובור עצום שנפער, הגוף מבקש להפסיק להתפתל והנפש זקוקה למגע. "עובדת" מאוד קשה כדי למחוק/להקהות את הכאב הזה, עד שנראה כי הצלחתי לשכנע עצמי שלא מרגישה כלום, כי כל כך חשוב לי להיות בסדר, לא לטלטל אף אחד, להיות כמו פעם בשתיקה ובכאב שלי. כועסת על עצמי כשאני חזקה וגם כשחלשה, כועסת על עצמי בעצם בכל רגש או בחירה-אני העונש שלי. מה שהכי הייתי רוצה כרגע הוא לארוז מזוודה קטנה וחסרת משמעות ולטוס הרחק, לברוח, להעלם - היעד לא חשוב, אך עם עדיפות למקום בו הציביליזציה נתקעה במאה הקודמת. לא מוצאת עצמי בתוך הקידמה והפלסטיות האנושית. המילים שאני כותבת כבר שחוקות ובנאליות, משעממות. הן לא יכולות להשמיע את פס הקול שלי. (patetic)

לקריאה נוספת והעמקה
21/10/2008 | 19:22 | מאת: חברה

אהובתי:-) נגרה זה שם יפה יותר מאשר להעליב את עצמך ואת בשום פנים ואופן לא פתטית!

21/10/2008 | 19:26 | מאת: דרור שטרנברג

שלום לך, את מתארת באופן מוחשי מאוד את המאבק הפנימי שבתוכך את התחושה שאין לך מרגוע. את מנסה שלא לדבר, שדבר לא ייצא החוצה מפחד שהכל יתפרץ ותאבדי שליטה, נאבקת בכמיהה שלך למגע, לקרבה. את כועסת על עצמך כשאת חזקה ולכאורה לא צריכה אף אחד וגם כשאת חלשה ומרגישה זקוקה מדי. בעצם את לא מרגישה בנוח בשום מקום ואולי מכאן הכמיהה לטוס הרחק למקום לא מוכר, שבו הדברים יהיו אחרת. אבל אולי ישנה גם אפשרות נוספת מלבד הנסיעה הזו, אפשרות לראות את עצמך באופן פחות ביקורתי, לכבד ואהוב אפילו את החלקים שבך שרוצים להיות לבד, להרגיש שהם אינם מונעים את הכמיהה בקרבה, בהזדקקות, ולקבל גם את החלק הזה שבך. ברור לי שזו לא משימה קלה, אבל נשמע לי שזהו תהליך חשוב שאת יכולה לעבור. דרור

21/10/2008 | 21:36 | מאת: ד.

דרור צודק לברוח זה לא פתרון ולשתוק זה לא פתרון אני חושבת שאם תפני לטיפול לדבר עם מישהו זה ממש יעזור לך...... כי להשאר ככה זה נורא לא טוב ועצוב מאוד בסוף מתפוצצים אני פה אם בא לך לדבר! אני לא קראתי שהכל בסדר אצלך אולי את משכנעת את עצמך אבל זה פוגע בך! דלית

21/10/2008 | 22:34 | מאת: גם אני

הוצאת לי את המילים מהפה!

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית