אבד פרצוף

לפעמים, כשאני עוברת ליד המראה ומביטה עליה בחטף אני מוצאת את עצמי מופתעת מהבבואה המשתקפת ממנה. מוזר..אני בעצם שוכחת איך אני נראית ובחוויה שלי מרגישה קצת חסרת פרצוף. אם היו מבקשים ממני לצייר את זה (לא שאני יודעת) אז הייתי משרטטת את קווי המתאר הכלליים ובמקום תווי פנים - חלל שחור... כזה בלי התחלה ובלי סוף. על החלל הזה "מתלבשים" לפעמים תווי פנים של כל מיני פרצופים...קרובים, זרים, רעים, טובים. אבל אף אחד מהם לא באמת שלי - של הבבואה הזאת שלי שמשתקפת במראה. זאת מחשבה וחוויה לא נעימה ואפילו קצת מטרידה והייתי נורא רוצה איכשהו (לא ממש יודעת איך...) להצליח להחזיר לעצמי את הפרצוף שלי. ברור לי שאני לא הולכת להסתובב מעכשיו עם מראה בכיס כל היום...וגם שדרכים אחרות בהן ניסיתי "להרגיש" קצת יותר את עצמי ומחוברת לעצמי הן לא פיתרון מוצלח במיוחד...אני כן יודעת שהייתי מתפשרת, כהתחלה, על זוג עיניים עצובות. מלי, סתם משתפת...זה מקל על התחושות המכבידות -וגם - לראות את הפרצוף הוירטואלי שלך (שלך?...;))כאן בפורום. סולם מינורי

שלום לך סולמית יקרה... מה שכתבת גרם לי להרבה מחשבות... הפנים שלנו הן לכאורה הדבר המוכר לנו ביותר, הנגיש, הקרוב. והנה, עבורך הן זרות, מפתיעות, לא מוכרות. היות והפנים הן האזור שבעיני הכי קשור לזהות שלנו, אני מניחה שאת אומרת דרכן משהו משמעותי על התחושה הפנימית שלך. אני מניחה שאת חשה לא פעם (אולי רוב הזמן) זרה לעצמך, מנוכרת, מנותקת, או להבדיל, חסרת ייחוד, חסרת אופי. נדמה לי שהראי שהתייחסת אליו הוא חשוב, אבל לא בהגדרה הקונקרטית. אני חושבת שאת מבקשת מראה שתוכל להכיר לך, ואיתך, את עצמך. בטוחה שהטיפול היא מראה מסוג אחד, ושחוויות אחרות - שלך עם עצמך ושלך מול אחרים, הנם מראה מסוג אחר, חשוב לא פחות. נראה לי שככל שפנייך ירבו וייטיבו להשתקף לך ממקומות ואנשים אחרים, כך הם יהפכו ליותר ויותר מוכרים, ובתקווה גם אהובים, עבורך. לילה טוב, מלי.

מלי, תודה. גם אני מקווה. אבל בינתיים אני קוראת את התשובה שלך ונהיה לי גם עצוב וכועס. אני לא מבינה איך בן אדם יכול לחיות למעלה משני עשורים מבלי לדעת מיהו בכלל...(ואני לא מתייחסת כאן לרמה הפילוסופית, אלא לתחושה של זהות בסיסית, כמו שהבנת נכון). מה זה אומר על העולם הזה שאנחנו חיים בו אם אפשר לגדול, לפתח כישורים מיוחדים, להשיג הישגים מרשימים, לסמן V על כל אבני הדרך המקובלות, וכל זאת מבלי לדעת מי אתה באמת? למה מעודדים אותנו לתרום לאינרציה העצומה של גלגלי המכונה המשומנת הזאת שנקרא לה, לצורך העניין, "תרבות הצריכה והאסקייפיזם" (ראי ערך הכתיבה שלי בפורום ברגע זה ממש...), ללמוד, להתחתן, להקים משפחה, להיות סופר ווייף, סופר מאם, סופר נני (חחחחח...מחקי את המיותר :)) וללהטט את כל הנ"ל עם קריירה כמובן, אבל אין כל כך מי שיעורר את המודעות שלנו לצורך והחשיבות שבהתבוננות פנימית, לגיבוש של הזהות, הטעמים והמאוויים האישיים שלנו..? ולמה לעזאזל אני שואלת את עצמי את השאלות הללו רק עכשיו? מה זה? זה איזשהו סוג של התבגרות מאוחרת? ואם (רק) עכשיו אני מתחילה במסע אל העצמי האמיתי שלי מתי אסיים אותו? מתי אתחיל להנות מפירותיו, אם בכלל? אם אני לא יודעת מי אני אז איך אוכל לאהוב את עצמי ו/או לאהוב אחרים ולהייטיב עמם? איך ארגיש מוצלחת ואהובה? אוווף...כל כך הרבה שאלות, אך אני באמת מרגישה צורך עז להתחיל ב"חפירות" (כמו שבטח שמת לב...)...to dig myself out.. . יכול להיות שפעם ידעתי בעצם מי אני ומתישהו בדרך הלכתי לאיבוד? ואם כן, אז יש אולי סיכוי שאני אמצא איזשהו זכר? מאובן קטן? משהו שיעזור לי ויקצר קצת את הדרך? איה!!! כואב לי כל הגוף! (ממה? מכאבי גדילה?חרדה מאי הוודאות, מהנבירות הבלתי פוסקות, מהשדים והרוחות?) טוב עד כאן, נסחפתי קצת עם כל השאלות... אז הנה שיר של נתן זך: א?ד?ם ח?י ב??עו?ל?ם ש?או?תו? הו?א עו?ש??ה ל?ע?צ?מו? , מ?ן ה?ת??א?וו?ת ש?ב??ש??רו? מ?ת?א?ו??ה ל?ע?צ?מו? מ?ן ה?נו?פ?ים ש?ב??ה?ם הו?א מ?מ?ת??יק ל?ע?צ?מו? א?ת ה?פ??ח?ד?ים ש?ב??ה?ם הו?א מ?פ?ח?יד א?ת ע?צ?מו? ו?מ?ן ה?א?ה?ב?ה ש?או?ת?ה? הו?א או?ה?ב ל?ע?צ?מו?. ו?מ?ן ה?ש???נ?א?ה ש?או?ת?ה? הו?א ש?ו?נ?א ל?ע?צ?מו? ו?ב?ק??י?ץ הו?א יו?צ?א א?ל מ?חו?ץ ל?ע?צ?מו? ו?ב?ס??ת?יו הו?א חו?ז?ר ח?ז?ר?ה ל?ע?צ?מו? ו?רו?א?ה מ?ה ע?ש??ה ל?ע?צ?מו? ב??ק??י?ץ ו?מ?ה לא ע?ש??ה ל?ע?צ?מו? מ?ב?ח?ין ב??ין ז?ה ל?ז?ה ו?מ?ב?ין ל?ע?צ?מו?. "קישקשתי" הרבה אבל בשורה התחתונה (תרתי משמע) אני פשוט נורא רוצה להבין. לילה טוב סולם(ית :))