אין

היי מלי אני יודעת שאני הולכת אח"כ לרדת על עצמי כסאח על מה שאני אכתוב עכשיו.. אבל.. חשבתי, שככל שנמצאים יותר זמן בטיפול, כך אמור להיות קל יותר לדבר.. לשתף.. לספר.. לתאר.. אבל משום מה אצלי זה לא ממש עובד ככה... חשבתי שאחרי כמעט חמש שנים, אני אוכל לבוא לפגישה ואתחיל לדבר על מה שאני רוצה.. וזה האמת, רחוק מהמציאות.. ואני לא מבינה למה.. וזה לא קשור לאמון שלי בה, כי הוא ישנו... ועדיין קשה לי מאוד לדבר איתה בפגישה.. אני לעולם לא אתחיל לדבר לבד.. אני לעולם לא אעלה את מה שמפריע לי.. קשה לי.. מה שאני רוצה לדבר עליו.. תמיד כשהיא תשאל מה שלומי אני אענה "טוב".. וכשהיא תשאל "ובאמת?" אני אענה "בסדר" וכשהיא תשאל "ובאמת באמת?" אני אגיד "לא יודעת"... לפעמים אני קצת מצליחה לדבר איתה, אבל רק בטלפון.. ורק קצת... אני לא מבינה איך אני יכולה כאן לכתוב, לספר, ולהביא את מה שבתוכי.. ואיתה.. איתה אני לא מצליחה.. זה מייאש.. זה קשה.. אז נכון שזה נט וזה אנונימי וזה באיזשהו מובן הרבה יותר קל.. אבל עדיין... אחרי כל כך הרבה זמן שם, איתה... זה מתסכל.. במיוחד עכשיו.. ימים מאוד מציפים.. הכל נראה כמו טריגר אחד גדול.. ואני מבינה בתוכי שאולי הגיע הזמן להתחיל לדבר על הדברים האלה.. כי אם הפלשבקים באים בכמויות.. ואם כל דבר הוא טריגר... ואם תמונות עולות מעצמן.. ואם הלילות מסויטים, ואם... אז אולי באמת הגיע הזמן.. אבל.. זה בלתי אפשרי כשאני לא מצליחה לדבר כמעט בכלל.. ורק המחשבה על לספר את הדברים.. איך אפשר להגיד את הדברים האלה שבתוכי במילים?.. ואיך אפשר להגיד מילים מסוימות?.. איך אפשר בכלל?... רק מהבושה אני אעדיף למות מאשר להגיד משהו.. איך אפשר לשבת שם בחדר, מולה.. איך אפשר להיות כך כך חשופה?.. איך אפשר להגיד מילים מביישות ומביכות?.. איך אפשר לשלוט על הבחילות והצורך להקיא?.. מרגיש לי שזה משהו שלעולם לא אצליח.. וזה מחזק בי את המחשבות ואת ההרגשה שכנראה אני פשוט לא מתאימה לטיפול ואני ממשיכה ללכת רק כי אני לא מסוגלת בלעדיה. שיר

שיר יקרה. אני דווקא רוצה להתחיל מסוף המכתב שלך: "אולי אני לא מתאימה לטיפול". בעיני, ואני אכתוב זאת בצורה הכי פשוטה וישירה, אין דבר כזה. זה כמו להגיד "אולי אני לא מתאימה לקשר", האם את מאמינה שיש אנשים כאלה? שאת כזו?. נדמה לי שמה שאת מרגישה, ועולה היטב מהכתיבה שלך, היא שהקשר עבורך מסובך, מלא קונפליקטים, משאלות וחששות, רצונות סותרים (כמו "לדבר" ו"לשתוק", או "להתקרב" ו"להתרחק"), ונדמה לי שהטיפול הוא הנסיון העיקש שלך (וליתר דיוק שלכן) לצלוח את הקשיים והקונפליקטים, להצליח, למרות הכל, לבסס קשר משמעותי, קרוב, מאפשר. אני בטוחה שזה לא קל, אני יודעת שזה לא קל, אבל המשברים הללו, שאת חווה בקשר, הם המקומות שמסמנים לך שהיה כשל, וצריך להבין, וללמוד, ולהתעקש שיהיה אחרת. כי יכול להיו אחרת ובעיקר כי מגיע לך אחרת. ולגבי הקושי לדבר - אני חושבת שאת צריכה להיות יותר סבלנית ואמפטית לעצמך, לכבד את הפחדים והרגישויות שלך, להבין שכנראה ציפור הנפש מפחדת לצאת, וזה בסדר שלוקח לה זמן... והזמן הזה הוא לא בזבוז ולא תקיעות, זה זמן חשוב מאין כמוהו, זמן שבו את מתנסה בסובלנות, ברגישות, ביכולת להכתיב את הקצב, באפשרות לשלוט ולהחליט... הרבה מקומות שאולי היו חסומים בפנייך עד כה. ובינתיים, הייתי מציעה לך לדבר בטיפול על הקושי לדבר, ולשתף אותה ברגשות הפיזיים והנפשיים שאת חווה מולה. אפילו אם כרגע את לא מצליחה להביא תכנים של זכרונות או מחשבות שעולות, הרי שהיכולת לתמלל את מה שאת מרגישה בתוך הטיפול או סביב הקשר הטיפולי הם צעד משמעותי וחשוב. ועוד מחשבה קטנה - האם את יכולה לדמיין את האפשרות להביא או להקריא בטיפול משהו שכתבת כאן, בפורום? אולי זו גם יכולה להיות דרך לתקשר בטיפול... תחזיקי מעמד, מלי.

אני לא יכולה יותר שיגמר הלילה שיגמרו הסיוטים שאני אגמר פשוט לא יכולה יותר :-( לא יכולה יותר. סליחה

הראש שלי מתפוצץ.. אחרי לילה מאוד קשה.. של כשעתיים שינה עם התעוררות קשה בבהלה.. סיוט?.. ואי יכולת לחזור לישון. ויום קשה לא פחות. ואני חושבת מלי.. על שאמרת לגבי הזמן שאני בטיפול והמשמעות שלו.. אני מודה שלפעמים מרגיש לי בזבוז ענקי.. אבל לפעמים אני יודעת ומודעת למה שנוצר שם במהלך הזמן הזה, ביני ובינה. ועל זה אני לא מתחרטת. (אולי כל זה תלוי בחלק הדומיננטי שבתוכי שבאותו רגע.. תשאלי את הילדה, תראי שהיא לא היתה מוותרת לשניה..) המטפלת יודעת קצת על מה שעובר עלי כרגע.. היא יודעת שאני מאוד מוצפת, היא יודעת שדברים עולים, היא יודעת שיש סיוטים.. היא יודעת.. דברנו קצת בטלפון כשהייתי במצב קצת אובדני.. אמרתי לך, בטלפון קצת יותר קל לפעמים להגיד משפט או שניים מה קורה לי.. לפעמים אני חושבת שלמפלצת כמוני היו צריכים להמציא איזשהו טיפול טלפוני.. זה היה הולך הרבה יותר טוב.. אבל המטפלת שלי לא בעד טיפול כזה.. מלי אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי לגמרי.. מחר אמורה להיות פגישה.. ואם אהיה במצב הפיזי והנפשי שאני נמצאת בו כרגע, אין מצב שאלך.. מצד שני גם אין מצב שאני נשארת כמו שאני עכשיו.. והאמת היא.. בשביל מה שאלך?.. הרי אשב שם.. שותקת.. והיא תנסה לעשות כל מה שהיא יכולה ויודעת.. וזה לא ממש יעזור.. אני אמשיך לשבת שם לשתוק את מה שבתוכי.. אולי בסוף אגיד מילה או שתיים על דברים שכרגע לא ממש מעניינים בתוכי.. ובסוף אלך.. סביר להניח שבמצב גרוע יותר מאשר הגעתי לשם.. אולי אני צריכה להגיד לה שתלחץ עלי חזק חזק ולא תרפה.. ולא תניח לי עד שדברים יצאו כך או אחרת?. מה כבר יקרה?.. מקסימום היא תאבד אותי. או מקסימום אני אתנתק. מקסימום אני ארצה למות. גם ככה זה מה שאני רוצה. אז מה זה כבר משנה יותר? זה לא.. אין לי כח יותר מלי. אין לי כח. והאצבע.. כבר על ההדק. כל כך קרובה ללחיצה. רוצה ללחוץ עכשיו. ויודעת שמסוגלת עכשיו. כי ברגע זה הכל שחור.רק שחור. וברגע זה מרגישה שמתמוטטת. וברגע זה יודעת ומרגישה- אין לי כח יותר. לא יכולה יותר. בחיי ובמותי סליחה מלי, כל כך סליחה. ותודה שאת פה.. שיר