בלי כותרת..

מלי איזה כיף שאת פה. כל השבוע אני עובדת עד שעות מאוחרות, לאחרונה מרגישה שנמאס לי להיות בעבודה כל היום. אני בתחושה של מן ריקנות שהעבודה ממלאת כנראה (תקופה לחוצה מאוד בעבודה) חופשות החגים עשו הפסקה מהעבודה,וכנראה איפשרו לי להיות עם עצמי קצת יותר, זה גרם לי להבין שלא טוב לי. לפעמים אפילו אני מרגישה שרע לי . שאלתי את עצמי מה יעשה לי טוב?מה יגרום לי להרגיש טוב, ואני לא יודעת לענות על זה. אני קונה ספרים - אבל לא מצליחה לקרוא אותם. אין לי חשק לבילויים,ריקודים וכו'.כאילו שה"כפתור" הזה כבר לא קיים אצלי. אולי חשוב לציין שעד לפני שנה פלוס,סבלתי מדיכאון מז'ורי שנמשך כשלוש שנים. בשנה האחרונה אני מרגישה בסדר, הרבה יותר בסדר,מתפקדת,עובדת,פעילה יותר יחסית,אבל זה כאילו כיסוי,דרך להעביר את הזמן . ובכל זאת,פתאום אני מבינה ששמחת החיים שהיתה לי לפני כמה שנים כבר לא קיימת,איבדתי במהלך השנים האלה משהו בפנים.אני לא יודעת להגדיר מה בדיוק. אבל כנראה שזה אותו אחד שלא מניע אותי לרצות לבלות,לרקוד,לחזור לעצמי במלוא מובן המילה(עם השינויים ההגיוניים שחלים עם השנים). אני תוהה האם שמחת החיים חוזרת לאחר אפיזודה כזו? אני מניחה שהשיגרה היומיומית,ואיתה השיעמום גורמת לי להתעסק בנושא הזה. ולמרות זאת,אני לא מרגישה רצון או כוח לעשות משהו. מה דעתך?

שלום תמר. באיזשהו אופן, למרות שהפנייה שלך מתארת מצב לא פשוט, הצלחתי גם לחוש שמחה כשקראתי את מה שכתבת. שמחתי כי נשמע שאת לא מסתפקת בבינוניות, בבסדר, ב"לשרוד", את רוצה לחוות, להרגיש, להתרגש, לחיות. זוהי בעיני שאיפה נפלאה ומשמעותית במיוחד היות והיא משקפת אמונה, אולי אפילו ידיעה, שיכול להיות שם משהו אחר, מלא יותר, ממומש יותר, עבורך. אינני יודעת מדוע את חווה את הריקנות או הסתמיות הזו. אני שמחה שאת יכולה להבחין בינה לבין דיכאון, ולהבין שזה מקום קצת אחר של הוויה. אינני יודעת אם פעם הרגשת אחרת, או שתחושת הסתמיות מלווה אותך לאורך חייך. נדמה לי שתצטרכי להבין לעומק מה המשמעות והגורמים לתחושות הללו. אחד הכיוונים שהתעוררו אצלי בעקבות המכתב שלך הוא שאולי את מכירה עצמך כדכאונית או כנאבקת (הניחוש הפרוע שלי הוא שגם לפני תקופת הדכאון היית בסוג של השרדות ומאבק), ושזמן רב, אולי תמיד, זו הייתה הזהות שלך, כרטיס הביקור שלך בעולם. כעת, משאת עצמאית וברשות עצמך, מחד, ולא דכאונית, מאידך, אולי את מגלה שנלקח ממך חלק ממה שאפיין אותך זמן רב, ושתצטרכי לגלות מי ומה את ללא הדיכאון, המאבק, ההשרדות. עם זאת, אני בטוחה שיש עוד דרכים להבין ולהסביר את התחושות שלך. הייתי ממליצה לך לשקול טיפול פסיכולוגי, שיעזור לך לגלות בסבלנות ובלי פחד, מי את, מה הדברים שמספקים או משמחים אותך, מה הדברים שהופכים אותך לאדם שלם ומלא יותר. בהצלחה, מלי.