הסבר בדבר מטופלים אחרים

אני בטיפול כבר מספר שנים.רציתי לברר, מעבר לשאלה למה זה בכלל מטריד אותי, איך אתם כמטפלים מסוגלים לעשות את ההפרדה בין מטופל למטופל שעה אחר שעה. המטפלת שלי עובדת 5 ימים בשבוע וביום שישי מ 8:00 בבוקר עד 15:00 בצהריים ברצף (כך היא אמרה לי) ולטענתה כל אחד זוכה למלוא צומת הלב והיחס. איך אפשר מבחינה נפשית לשמוע ולהעמיס על עצמך עוד ועוד מטפלים ולהיות פנוי רגשית לכולם ואח"כ לבני ביתך? .אני תוהה למה זה בכלל מטריד אותי. כבר עברתי את השלב שאני מבינה שיש עוד מטופלים ולא מרגישה שהכל נמחק כשאני יוצאת מהחדר. היו תקופות שהרגשתי פגועה ומרומה כי ברגע שעזבתי הכל נמחק ואני חשובה למטפלת רק במסגרת ה- 50 דקות.מקווה שאני באמת כבר מאחורי זה...תודה.

שלום יעל. את שואלת שאלה קשה וחשובה, שמטרידה מטפלים ומטופלים... אני שמחה גם שיכולת להבין שבטח השאלה הזו מעסיקה אותך כי היא נוגעת בתהייה לגבי הקשר עם המטפלת שלך, שאולי משקף קונפליקט עמוק יותר. וכמוך, גם אני רוצה להתייחס לשני הרבדים האלה בתשובה שלי. אז לגבי השאלה הטכנית - להיות מטפל משמעותו להיות מעורב בחיי המטופלים. לכל טיפול ולכל מטופל יש סיפור, ולא נראה לי שניתן לטפל בלי להיות מושקע בסיפור הזה. חלק מהמטפלים מצליחים לעשות זאת רק מול מעט מטופלים, וחלק יכולים להכיל יותר מטופלים. בכל מקרה - כל מטופל לוקח את המטפל, את הרגשות והמחשבות, למקום אחר. במובן הזה כל מטופל הוא "טיפול חדש", על כל המשתמע מכך. איך עושים זאת היא שאלה שאני לא בטוחה שאני יודעת לענות עליה... אני מניחה שיש מנגנונים של מרחק או גבולות, כפי שיש מנגנונים של התחברות ואמפטיה. אבל אני חושבת שזה קצת כמו לשאול אמא איך היא מצליחה "להחזיק בראש" את כל ילדיה, או כמו לשאול גננת איך היא מצליחה לתת יחס אישי ואמפטי לכל אחד מילדי הגן... וכאן אני גולשת למחשבה על מה שעובר אלייך. כתבת שבהתחלה היית עסוקה בשאלה עד כמה המטפלת שלך מוחקת או, להבדיל, זוכרת אותך בין הפגישות, ונשמע שאת פחות עסוקה בזה כעת. נדמה לי שאת מספרת שבעבר היית עסוקה בשאלה "עד כמה אימא אוהבת אותי", וכעת את עסוקה בשאלה על המקום והחשיבות שלך ביחס ל"שאר האחים". תהיתי אם הדרמה הפנימית הזאת מוכרת לך מהעבר ואולי גם מההווה שלך. אני חושבת שאולי בטיפול עד כה היית עסוקה בשאלה על כמה ניתן לאהוב אותך, לזכור אותך, להפוך אותך למשמעותית, וכיום השאלות שמעסיקות אותך הן בכיוון של תחרות על מקום, של קנאה. אני ממליצה לך לדבר על כך עם המטפלת שלך, ובטוחה שתוכלו להבין זאת לאור חוויות העבר שלך. בהצלחה, מלי.