כואב

אם אכתוב מה קורה לי ברגע זה - ההודעה לא תעלה, אם ארכך את המילים ואכתוב כאלה שיתפרשו כזקוקות לתמיכה ההודעה אולי תעלה אך אשאר עם אותו הכאב רק עם מילים בוגדניות. אבל ממילא זה לא משנה אם ההודעה תעלה כך שאני יכולה לכתוב מה קורה לי בדיוק אבל אז אם ההודעה בכל זאת תעלה מתוך החלטה שגויה או התגמשות באמפתיה יש סיכוי שמישהו יפגע או יתריס כנגד ואז המנהלים יצטרכו לעבור דרך התנצלויות והגדרות מחודשות של מה כן עולה למה עולה ומה לא. מה לעזעזל אני כותבת פה? לא יודעת אך כנראה שבאמת אין לי מילים כרגע לתאר את הלילה הזה אז מקשקשת כדי להסיח דעתי מ...לא משנה, יכולתי כמובן לא לשלוח את ההודעה במקום לבקש לא להעלותה ולא להכניס אף אחד למוחי הקודח והדלוזיוני. יש בזה משהו מטורף אך מרגיע בלכתוב כלום כאשר אני מדממת פה, אז במקום לכתוב מה קורה לי כרגע אכתוב מילים סתם, קשקשת. אני מוצאת שאפילו להקליד כרגע זו מטלה פיזית ונפשית קשה, אז נותנת למילים, באשר הן לצאת ושימצאו להן מקום ומשמעות בעצמן. שמעתי היום שיחה שנגעה לשיריו של יהודה עמיחי, באחד השירים יהודה עמיחי מדבר על כיצד מתארים בני האדם כאב ואושר, בשירו מביע עמיחי עד כמה המין האנושי יודע לדייק בתיאור את הכאב שלו-כמה כואב, היכן כואב, מתי ועוד ועוד. מנגד, כשאדם מתבקש או רוצה לתאר את האושר, הוא משתמש במילים ריקות-מדהים, מקסים וכו'. תהיתי, למה בעצם? יכול להיות שהכאב הוא אין סופי ואילו האושר רגעי, אולי אנו אפילו פוחדים לגעת ולחבל באושר באמצעות מילים. בכאב לעומת זה אנו אלופים במילות תואר אולי כי הכאב מחדד את החושים ולכן הוא מדויק, או שהוא פחות נדיר כך שלמדנו לדבר אותו, או שכאב מלווה גם בפיזיות ולנו פשוט יותר לתאר את הפיזי, בעוד שאושר הוא מופשט, כך שבעצם המופשט הוא נעדר פיזיות ולכן גם מילים, לא יודעת, סתם שטויות. כל העניין הזה של אושר וכאב מזכיר לי בהקבלה די שטחית את המצב בו אנו פונים לרופא ושואלים "דוקטור מה יש לי"? כאשר הוא מבשר לנו בשורה קשה, אנו נשאל אותו דוקטור אתה בטוח ואף נטרח לשמוע דעה שניה, אך כאשר הוא אומר הכל בסדר, אנו לא נשאל אתה בטוח ובטח לא נתור אחר דעה שניה. אמרתי שאני כותבת שטויות, סליחה אך הכתיבה מקהה את הקיום שלי לרגע זה. בכל אופן איפה הייתי? אה באושר ובכאב, אצלי דווקא כשכואב אני אומרת כואב נקודה. אך כשאני מאושרת אני בודקת למה איך וממה, לא כי אני לא מעוניינת באושר, אלא יותר כדי לדעת איך ניתן לשחזר רגעים שכאלה. אני חושבת שלתקופה זו האושר שלי סובל משכחה נוראית, לא זכור לי מתי לא כאב, יכול להיות שלכאב יש זיכרון מצוין או שהזיכרון גורם לכאב, מה קודם למה? (שטויות כבר אמרתי נכון?). אמרתי כבר שלא אכתוב מה קורה לי ואכן כתבתי כלום ובכל זאת נזכרת במילים של רוברט לוואל אשר כתב "היה זמן שהאמנתי בכנות, שיש רק כמות סופית של כאב שאדם צריך לעבור בחייו, אבל האמנתי גם שאני מסוגל להתעופף דרך שדות זרועי כוכבים ולהחליק על הטבעות של כוכבי שבתאי, אני מאמין שכושר השיפוט שלי אז היה לוקה בחסר, היום אני יודע שאני מטורף אך לא טיפש, ואם אני רואה אור בקצה המנהרה, זה האור של רכבת מתקרבת".

שלום לך, בתיבה שלך את מעבירה את הכאב שלך, את הבלבול שאת חשה בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, את התחושה שאין טעם. אך בו בזמן כפי שמעידה ההתדיינות הפנימית האם לשלוח או לא את ההודעה, יש גם צד שני, צד שרוצה להישמע רוצה להרגיש תקווה. יותר מכל שמעתי את זה כשדיברת על הניסיון שלך להבין ממה נובע האושר שלך, כדי לשחזר אותו, לזכור אותו ולהצליח להרגיש אותו גם בתקופה הקשה הזו שאת עוברת. נראה לי שזה ניסיון חשוב מאוד עבורך, להצליח לראות ולהרגיש גם ניצנים של אושר ולא רק את הכאב. ואולי להאמין שלא כל אור בקצה המנהרה הוא רכבת מתקרבת, אלא אולי סוף המנהרה. דרור

לא מסוגלת יותר. בכל מקרה תודה על המילים. לי אין מילים.

והים לא נרגע רק גאה וגאה את אוספת לאט את גופך אנשים שפגשת שהיו בשבילך ובן רגע נשארת מול צילך את היופי שלך את הקסם שבך לא תוכלי לחלוק עם כולם הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך לעולם מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות משומשים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות קחי עכשיו את אושרך את כוחך ורוקני רגשות משומשים הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך