לדוד ג'קסון

שולחת יד מנסה להיאחז בקירות מבטון, לעצור את הנפילה וידיי נקרעות, משוסעות מהתקווה שנגוזה. חייה באיבוד שליטה חשה כמו בובת מריונטה אשר חייה מנוהלים ע"י כוחות חיצוניים חסרת שליטה, כבוייה אתה מנסה להצית את האש שכבתה מזמן. נופלת, מביטה מעלה ומבינה שאילו לא חיי אך אני חיה, מבכה על כך שהנורמל אינו חלק מחיי כואבת, זועקת, נשברת גרוני נשרף ממילים שלא יוצאות. חסרת אונים, רואה ובלתי נראית לא יכולה לומר את אשר על ליבי חשה בדידות מייסרת וכואבת את כאבי לבד.

שלום ללכלוכית קראתי את השיר שכתבת והרהרתי על הפרדוכס שבתוכו: מצד אחד הגרון הנשרף והמילים שלא יוצאות ומהצד השני היכולת בכל זאת, ולו בכתיבה ולא בעל-פה, להוציא את המילים ולבטא את הכאב העז ששורף אותך מבפנים. אני מודה לך על הכתיבה ובעיקר מאחל לך שתצליחי למצוא את המקום להמשיך ולהוציא החוצה את הכאב ולא להישאר איתו בגפך. להתראות דוד

אני תוהה, מה חשבת, מה הרגשת אתה כלפי השיר. (הוא לא נכתב אל אדם ספיציפי, כמו רוב שיריי.)