שאלה למנהלי הפורום

האם זה בסדר מבחינתכם שאותו אדם ייכנס לפורום בכל פעם בשם אחר?? מרגישה שקרנית כשעושה זאת ואני אדם מאד ישר בחיים. אבל פה אולי זה מפראנויה שיזהו אותי ויותר נכון שהפסיכולוג שלי יקרא ויזהה. וגם כדי שיתייחסו אלי כל פעם כאל אדם חדש עם בעיה חדשה ספציפית ולא יקשרו אליי את כל התסביכים. בטח נשמע לכם מצחיק ומה זה מעיד עליי??? איך זה נראה מההיבט הפסיכולוגי? והאם זה לא מפריע לכם? בכל מקרה אם תפרסמו זאת ואם לא, המון תודה על הבמה שאתם נותנים לאנשים שבדרך כלל לא תופשים בה מקום

שלום א. אני שמחה לענות לכל פנייה באשר היא, אבל... אני תוהה מדוע את נזקקת לשמות שונים בפורום, מדוע את חוששת להיות מזוהה עם שם אחד? יש לי שתי מחשבות לגבי הסיבה לכך, שכדאי בעיני שתחשבי עליהן: ראשית, ייתכן שזה קשור לפחד שלך להיות מציפה ו"נודניקית", לתפוס מקום, אולי יותר מדי מקום, מה שמביא עימו חשש מפני גינוי או קושי שלי (ושל דמויות מטפלות אחרות) להכיל. אני תוהה האם המחשבה הזו מוכרת לך גם מקשרים אחרים, ואם את יכולה לחשוב על המקור שלה, ועל המקומות שזה, כנראה, מגביל ומצמצם אותך בקשרים. שנית, אני חושבת שאולי כל שם מאפשר לך להביא חלק אחר שלך, לבטא קול שונה מעולמך הפנימי. בעיני בפיצול כזה יש לא רק קושי והשקעת אנרגיה, אלא בעיקר פספוס, שלך ושל אחרים, לפגוש אותך, כאדם שלם ורב-גוני, על כל המורכבויות, הסתירות וחוסר העקביות שקיימים בכולנו. בעיני היכולת להיות אותו אדם עם הרבה צדדים, מחשבות, רגשות ובעיות, דווקא הופך אותו לעשיר ועמוק יותר. אז מה את אומרת, היית יכולה לנסות "לקפוץ למיים" ולאחד את הזהויות??? להתראות בינתיים מלי.

מלי, הייתי מאד רוצה להיענות להצעה "לקפוץ למים", אבל מודה שפחדנית. הפחד שולט בי ומשתק אותי ובעצם מונע ממני לחיות! וברור שצדקת בכל מה שאמרת והכל נכון.. נכון שזה מעייף ודורש הרבה אנרגיות להסוות עצמי ולהסתתר כל הזמן ולא רק פה. כאילו אם יכירו איזו מפלצת אני באמת - יחרימו וינדו אותי מהחברה (ולא שכרגע אני מאד מקובלת ואהובה...). כבר לא יודעת מה בא קודם הביצה או התרנגולת אבל יודעת שזה התגבר והתחזק בעקבות חוויות דחייה מרובות בשנים האחרונות וזה מעגל סגור. הפחד הכי גדול והכי מכתיב את חיי כרגע הוא מלהידחות ומלהרחיק את כולם ממני (לא שנשארו הרבה...). פשוט מתה מפחד לאכזב ולהתאכזב וגם כשמנסה בכל זאת, הציפיות מגשימות את עצמן ואני נדחית ומגורשת על ידי בני שני המינים. ואז מרגישה כל כך מכוערת ודוחה. אמרת פספוס וזה פספוס בגדול בעיקר שלי כי - לא חיה!!!!!!!!!! עסוקה בלהסתתר ובלהתבייש בעצמי. לעיתים מרגישה מפוצלת אישיויות וזה מתיש ומשגע. אולי אאחד שתיים מהן ומקוה שלא אתחרט אח"כ - אז אני גם X ותרתי משמע. - מקווה שלא בילבלתי אותך יותר מדיי. לפחות יכולה להתייחס עכשיו גם לתשובתך אליי כX בנוגע לגבולות ( אם בכלל הגעת עד לכאן ואת עוד ממשיכה לקרוא...) נכון שמצד אחד מרגישה את המטפלת כאדם חזק ועמיד ששומר על עצמו אך יש לי ספק האם שומרת גם עליי או שפשוט קשה לה להכיל אותי והתעייפה ממני (והנה שוב זה קרה , עכשיו ביטלה את הפגישה כי חולה ואני חושדת האם ביטלה את כולם או רק אותי, כי אם הייתי מטופלת יותר חביבה עליה ויותר קלילה...) הבעיה שאחרי שדחתה את החלק התלותי והחלש שבי והתקשתה להכיל אותו, יכולה להראות לה רק את החלק הכביכול אדיש לביטולי פגישות,או לחופשות ולא מראה שנפגע אחרי שכבר הראה שנפגע ונתקל בקיר אטום ועכשיו אולי הוא גאה מדיי להודות שהתאכזב, שכועס ושקשה לו לחכות עד לפגישה הבאה. שלא יודע אם יחזיק מעמד עד אז. לעיתים מרגישה כמו ילד קטן שמשתולל ומתפזר ודופק ומכה על גופו של מבוגר , מרוב תסכול וכעס שלא מקשיבים לו ולא מקבלים אותו ולעיתים מדמיינת שאותו מבוגר פשוט אוסף אותו בזרועותיו ומחזיק אותו חזק שלא יפגע בעצמו וירגיש מוגן - כאילו זה מה שאני צריכה (בגילי המתקדם..) ואולי זה מכיוון שקשה לי לדמיין את הגבולות כקירות - כמשהו חיובי כי כל מכה בהם - תכה אותי בחזרה כפליים.. ואם בכל זאת הגעת עד כאן- תודה על "ההקשבה" וסליחה (גם משאר חברי הפורום) אם עייפתי

הפסיכולוג שלך הוא אחד מהמנהלים? אם לא מה הסיכוי שיקרא פה?

התשובה היא לא. אך מכיוון שהעליתי את הנושא איתה ברוב טיפשותי... החשש התגבר.