נסיגה

דוד שלום, אם תוכל לעזור לי להבין איך נסיגה בטיפול אמורה לשרת את טובת המטופל ומה קורה אם נתקעים ב"נסיגה"? אני בטיפול כשנה וחצי וחווה נסיגה משמעותית, יותר בשלושת החודשים האחרונים. הנסיגה מתבטאת בהידרדרות למצב יותר גרוע משהיה לפני תחילת הטיפול ובתחושת בידוד ודחיה מהעולם ואולי הכי גרוע - באיבוד אמון בטיפול, במטפל ובכלל.(לפי המטפל הנסיגה מהווה חלק הכרחי מהטיפול?) האם היתקעות כזאת בנסיגה כל כך ממושכת שרק נעשית יותר גרועה, הינה אינדיקציה לסיים /או לעבור למטפל אחר/ לטיפול מסוג אחר?

שלום למיואשת את שואלת שאלה על נושא מורכב ובעל פנים רבות. ככלל, לא נראה לי שניתן לומר באופן חד-משמעי על נסיגות שהן "משרתות" או "לא משרתות" את טובת המטופל. יש מאלה ויש מאלה, והדרך היחידה להבדיל ביניהן היא להתבונן על כל התרחשות כזו בטיפול ולנסות להבין מהיכן היא נובעת ומה היא מייצגת בעולמו של המטופל ובקשר הטיפולי שנוצר. יש נסיגות המרמזות על קושי משמעותי, על משהו שמתנהל שלא כשורה ושיש ללבן אותו לפני שניתן לעבור את תקופת הנסיגה והחסימה. מצד שני, יש נסיגות הנוצרות כתגובה להגעה לנקודה רגישה או כתוצאה ממגע עם רבדים עמוקים בנפש ומעידות על הגעה לחלק מסובך וכואב בטיפול, אך גם חיוני להצלחה ולהתקדמות. וישנן נסיגות המעידות על ניסיון להימנע, להתגונן, כנגד ההגעה למקום הרגיש הזה..כך שאת מבינה כי ישנן אפשרויות שונות והנושא, כפי שאמרתי למעלה, לא פשוט בכלל. מה שהייתי מציע לך, ראשית, הוא לנסות להבין מה החל את הנסיגה ומה משמר ומעודד אותה. היא החלה לפני שלושה חודשים - מה היה הטריגר להתחלתה? מה השתנה לפתע? שנית, הייתי מציע לך בכל זאת לנסות ולשמור על ההשגים והבטחון שלך בטיפול, במידה ואלה היו תחושות שאפיינו את הטיפול עד שהגעת לנקודה שאת מתארת. מה היה במשך שנה ושלושה חודשים? האם יש משהו בחוויה המצטברת של הטיפול שמאפשר לך לסמוך על שיקול דעתו של המטפל ולבטוח ביכולת המשותפת של שניכם לעבור את הנקודה הקשה ולצאת ממנה במצב טוב יותר? כי נשמע שקודם לחודשים האחרונים הייתה חוויה אחרת, ואולי שווה לזכור גם אותה.. ושלישית, ומעבר לכל זה, הייתי מציע לך בעיקר להיות קשובה לעצמך, לתחושותייך (כפי שאת מביאה אותן לפה) ולדבר עליהן, ועל השלכותיהן, בגלוי ובצורה ישירה, בתוך הטיפול. בהצלחה דוד

דוד תודה על תשובתך המהירה, האמפתית והכנה! רציתי להסביר שיש בעיה של משבר אמון ביני לבין המטפל ואכן הנסיגה החלה כתוצאה משינוי ביחסו אליי. בהתחלה הבטיח כל מיני הבטחות שיהיה איתי וילווה אותי גם אם יתעוררו חרדות (כי פחדתי להיחשף) ואיפשר לי להתקשר אליו טלפונית, במקרה של תחושת מצוקה, מעבר לשתי הפגישות השבועיות שלנו. אך כשזה קרה, לא בדיוק עמד בהבטחותיו. החל לבטא חוסר סבלנות אליי והתעלם! מניסיונות התקשרות שלי אליו . אחרי שהבעתי כעס על כך (מסתבר שלא תמיד הכנות והחשיפה משתלמות!!!), שינה את הכללים וקבע שאין להתקשר אליו טלפונית בכלל, אלא אם כן מתכוונת להתאבד.-- כל כך משפיל!!! וכאילו באמת אודיע לו מראש על כך... וזה גם לא שהתקשרתי אליו כל שבוע. וגם הציע ברוב טובו, שאם מרגישה צורך, שאקבע איתו פגישה נוספת. אם היה כך מהתחלה, לא הייתי מרגישה כל כך פגועה ומושפלת ומרגישה שזה השתנה בעקבות הכעס שביטאתי,אחרי שהתעלם מספר ימים מהודעה טלפונית שהשארתי לו. הבעיה שכל כך תלויה בו וזה מחזק את תחושת ההשפלה (ודרך אגב , מאד מזדהה עם מה שנכתב פה ב21.9 "כותרת" ע"י "חבל", כי לא מסוגלת לעזוב את הטיפול מהסיבות שמתקשה להיפרד ורגילה מילדותי להשפלות מאנשים שהיו אמורים להיות תומכים ויציבים, אז מה יש לי לצפות מזרים?? ואולי דווקא בגלל שזה מוכר לי.. - ממש לופ שלא יודעת איך לצאת ממנו. ומצטערת אם מלאה גם אותך.. מרגישה שהתקווה לשנות משהו או למצוא מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותי , אפילו בתשלום - הולכת ואוזלת תודה!