עוד יום, עוד הודעה

הי מלי רע לי. כמה אני לא קומוניקטיבית כשרע לי... אני לא אוהבת את עצמי מספיק, אפילו לא כדי לארוז את המחשבות באופן מאורגן ולהפיק מעצמי "יצירה" כתובה קטנה שמשקפת אותי. הדגש הוא לא על העדר ה"יצירה" אלא יותר על מות היצירתיות. היא כבויה, היצירתיות. משהו נורא לא מווסת ברגש ולא משנה כמה אני מנסה ומטפסת בכח ומתגברת על עצמי, אני לא מצליחה לייצב חוויה של תקווה. גם לא מצליחה להצמד לחלומות. אחרי אינספור אכזבות חלומות נשחקים ומשאירים אחריהם חותם של ייאוש. ולא, לא מדובר בחלומות מרוחקים ולא ריאליים, אלא בכאלה שמרבית האנשים משיגים אותם. חלומות על רגעי אושר זעירים, על סיפוק בעשייה, על שביעות רצון מעצמי פה ושם, על לקום בבוקר, להמתח ולחייך לשמש לפעמים, ואם אפשר, רק אם תרשי, אז לחייך למישהו. רק לפעמים. כשאדם מאבד את האמונה בעצמו הוא מחושק וממוסמר למקום. גם אם הוא רואה, מבין, מודע, אין לו איך לעזור לעצמו. ובנוסף לכל הוא מחליש את עצמו, בז לעצמו, על כך שהחוויה שלו כל כך גורפת ולא מאוזנת, על כך שהוא לא מאפשר לעצמו להרפות ולרכך את השרירים, למצות את החיובי. האם טיפול יכול לעזור לי? אני בטיפול טוב ועוטף כבר כמה שנים. המטפלת שלי הספיקה לעזור לי ולחולל שינויים גדולים. ועכשיו אני בנסיגה. יופי, יש לזה שם! מה ערכם של השינויים אם אני לא יכולה לאחוז בהם בשעת מצוקה? אם אני שוב משתוללת בלילות במרתפים הפנימיים שלי? היא אומרת שאני לא מספיק סומכת "עלינו". ואני אומרת שאני מאד סומכת- סומכת על הנכונות שלה, על הסבלנות שלה, על כך שלא תרפה אחיזה, על האמונה הבלתי מעורערת שלה בכלי הטיפולי שלה, על הצניעות שלה שמתבוננת מורכב מספיק וקרוב מספיק לחוויה שלי (וגם אם לא, לא נורא) ומוכנה לסגת או לסטות מעט מפניות לא נכונות. אני פשוט לא סומכת על כך שהיא כל יכולה. ישנם קלקולים שהם מבוססים מדי. זה כבר לאלוהים... [אני מתחבטת, יש בי חלק שחושב שהקצנתי יתר על המידה באמירה האחרונה]. סתם משתפת. את לא חייבת להגיב. האמת שכבר קצת נרגעתי. המשפטים הופכים אותי לפחות תלושה ומבוזרת. תודה :-)

הי משתפת. דווקא מאוד רוצה להגיב... אני חושבת על הדברים ה"קטנים" שאת מבקשת לעצמך (בצדק, ללא ספק): לקום בבוקר, להמתח, לחייך, בעצם... דברים בכלל לא קטנים! ואת מספרת שכבר נגעת שם, בהם, בתחושה הזו, והנה שוב את מרגישה שאת מתרחקת. וחשבתי על זה שהיכולת שלך להרגיש אותם, להיות הבעלים של החוויות האלה, ולו לרגע קטן וחמקמק, היא יכולת יקרת ערך כי היא מאפשרת לך להזכר, להאמין ולדעת שהחוויות האלה הם שם, בטווח האפשרויות שלך, ברפטואר הנפשי-פנימי שהצלחת להביא לידי ביטוי, לממש, אפילו אם כרגע קצת מדי ושברירי מדי. סמכי על המטפלת שלך ועל עצמך, שאם הצלחת פעם אחת למצוא את הדרך, כנראה תוכלי למצוא אותה שוב ושוב. ואפילו אם תלכי לאיבוד, תוכלי להשען על הידיעה שהדרך הזאת שם, קיימת, אמיתית... בהצלחה וסופ"ש נעים, מלי.

יפה שלי! אני אוהבת אותך. נו... את יודעת... נשיקות. שלך. אני