מלי..

מלי.. אז, לפני שבועיים אם ההערה שלך לשינוי של 'מתי', ל'עכשיו'.. ציינת בתגובתך שבמציאות, ביומיום, נדרש תהליך יותר קשה וסיזיפי מאשר החלפת מילה.. לא יכולת לאמר משפט נכון יותר.. קולע יותר.. אתמול, בטיפול, הקראתי למטפלת את מה שכתבתי לדוד אתמול.. ולא חשבתי שהיא תתייחס לנושא הדיכאון.. (אם תוכלי לקרוא זה יעזור, ברשותך..) אני הרי במצב הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם.. למרות הכאב המטורף הזה, המסייר אצלי.. חוסר אונים.. חוסר מנוח.. כאב שכל כך קיים הממלא את חוסר.. הכאב, שממלא את החוסר.. טיפשי. מכעיס.. אם אז, בתחילת הטיפול, הייתי מגלה את הדברים הקשים כל כך שאני מגלה היום, כנראה שלא הייתי פה היום.. זהו. הייתי מסיימת בדרמטיות ובהחלטה חסרת מעצורים.. חסרת בלמים.. היום אחרי שנתיים וחצי של טיפול.. אני מוצאת את עצמי גם הרבה בלי אוויר (ולא מציינת פה את הטוב.. למה נילי למה..?? עכשיו כועסת. מתוסכלת.. מפוחדת, פגיעה..) אולי עוד מעט אשתגע.. נראה שהיום אני בגבול השיגעון המקביל למחשבות פסימיות, קיצוניות.. על הסוף.. אבל מנסה להאמין שמדובר היום רק במחשבות.. אור בחוץ עכשיו לכן אני מעדיפה לחשוב שאולי זה לא נכון.. אולי יש בי עוד כוח.. אבל עוד מעט קט יחשיך.. ואז יתווספו להם השדים של הלילה.. אלו הלוחשים לחישות עטלף.. מצמררים ומגבירים את קולות הפחד המתמשך, הקיים.. זה אני.. אלוהים, אז הם הופכים ליותר חסרי אונים מחסרי אונים.. ולא רוצה שהלילה יבוא.. או שכן..?? בכל אופן בינתיים מנצלת את האור.. קודם שבאתי לפה, הצלחתי להפיק כמה שירים נעימים מאוד בגיטרה.. וזה מוציא אצלי ציפורים.. הפריטה.. הצלילים.. גיטרה.. איזה כיף.. היה לי חלום בלילה ובו היו שלושה גיטרות.. רובם לא עבדו.. הייתי כל כך מתוסכלת.. שבורה כמוהם.. אולם התעקשתי לחפש את זה שכן.. וזה מה שקרה היום.. בשונה מאתמול... שירים יפים.. 'חורשת האיקליפטוס'.. 'דע לך' ועוד כמה שירי שבת נעימים.. מלי.. כי אור בחוץ עכשיו.. ואז יבוא חושך.. כשאת תקראי את זה.. אולי כבר יהיה החושך.. וכשאת תעני לרגשותיי, דרך מילים, אז.. יהיה חושך.. ~נילי~ (((((((((נחנקת.. בוכה בפנים))))))))))

הי נילי. אני קוראת מה שכתבת, וכבר חושך. אני מנסה לדמיין מהו החושך עבורך, מה הוא טומן בחובו. מהם הצללים, המפלצות, הקולות המבהילים שנראים ונשמעים שם בחושך, הופכים אותו לכל כך מבעית. את יודעת, ילדים שמפחדים ממפלצות בטוחים הרבה פעמים שמשהו, מישהו מתחבא שם, מתחת למיטה... בפינה... בחדר השני... והלוואי ובאיזה אופן אמהי הייתי יכולה לקחת עכשיו פנס ולהאיר לך את כל המקומות החשוכים האלה. להרגיע אותך שמדובר בצללים ובמחשבות, ולא במפלצות באמת, שהם ייעלמו עד הבוקר... אז אני כאן, עם פנס (קטן, אבל אולי מספיק מאיר?) ומקווה שהמילים שלי מצליחות להיות קצת אור. את מוזמנת לכתוב שוב (קראתי את מה שכתבת במשמרת של דוד, והצטערתי שאת מתאפקת במקום שהוא כ"כ מיותר...) ולספר מה עובר עלייך, באור ובחושך. להתראות, תחזיקי מעמד, מלי.