זו אכן אני???

שלום דוד, אני פשוט לא מאמינה שזו אני... רק לפני שבוע הצהרתי כאן באוזניך ובפני כל כותבי הפורום וקוראיו על "תעודת האכפתיות" שהענקתי למטפלת. הייתי משוכנעת (באמת!) שאינני מעמידה אותה במבחנים נוספים... אבל מסתבר שבסך הכול, כל שקבלה ממני (לאחר מספר טסטים כושלים...) הוא רק "רישיון נהיגה זמני"... כזה שנשלל ממנה בקלות עם המעידה הראשונה... למה אני זקוקה כל כך לטלפון הזה שלה, שמעיד ומוכיח לי כי עדיין אכפת לה??? האם השבועיים האחרונים בהם נעדרה לרגל חופשה, וההיעדרות הנוספת שלה בשבוע הבא משבשים עד כדי כך את ההיגיון הבריא (שאני עדיין מאמינה שקיים אצלי במידת מה) ? מדוע אני, אדם בוגר בשלהי שנות העשרים שלי, עדיין משחקת איתה מחבואים, מתחבאת מאחורי הארון ומחכה שתקרא בשמי ותבוא לחפש אותי? ולמה להודעת טקסט פשוטה ששלחה לי בתגובה להודעת הביטול שלי השבוע אני מייחסת סאב-טקסט זדוני כל כך??? האם רק משום שציפיתי שתוסיף גם מילה חמה אחת לניסוח הלקוני שלה???

שלום ל(עוד) מטופלת את שואלת שאלות רבות וכפי שאת יודעת, התשובות להן נמצאות אצלך בלבד. אבל כן הייתי רוצה לעודד אותך ולומר שאין לך במה להתבייש, לא בהודעה שלך מלפני שבוע ולא בנסיגה שלך ממנה היום. בטיפול, על-פי רוב, כמו בחיים, התנועה היא יותר סיבובית מאשר ליניארית. לא פותרים לגמרי משהו ומשאירים אותו מאחור, אלא יותר עוסקים באותם נושאים מזוויות שונות, בעומקים שונים ולפעמים חוזרים אליהם שוב ושוב, כמו בסיבוב של בורג, על מנת לבדוק אותם מחדש ולעשות עוד עבודה בעניינם, להפוך אותם למוכרים טוב יותר ולמציקים פחות. וזה נכון כמובן לגבי נושאים של יצירת קשר ואמון. קשה ליצור קשר ופשוט לצפות שישאר כך, ללא ספקות או קשיים חוזרים. ולפעמים אירועים שונים (כמו חופשות, או רגעים חורקים של תקשורת, למשל) יחזירו אותנו למקום ממנו חשבנו כבר שנפטרנו בעבר. אבל הדבר הטוב הוא שלמרות הדימיון, ולכאורה הזהות במקום, יש משהו שבכל-זאת השתנה. אי-אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים - הנהר השתנה, הטובל הוא שונה..וכל פעם כזו, של חזרה לנהר, של בדיקה נוספת האם מחפשים אותנו, האם לא וויתרו והתייאשו מאיתנו, האם יש סיכוי לחוש תקווה ופחות בדידות, כל פעם שכזו מסייעת לנו לגדול, להתפתח...ולחזור חזקים יותר בפעם הבאה לאותו המקום המוכר. להתראות דוד