עד שהמוות יפריד בינינו

אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור 8 חודשים לערך. הזוגיות כמעט מושלמת,הוא דואג לי,אני חשובה לו,קונה לי מפנק אותי תומך בי רגשית ומקשיב תמיד לבעיותיי,כמו כן גם משפחותיינו מאוד התקרבו אודות לקשר,ארוחות אחד אצל השני והתארחויות רבות. הבעיה היחידה שמפריעה לי בקשר הוא שהחבר דיי אובססיבי אלי,הוא לא מתבייש להודות ואף חוזר על זה כל פעם שהוא קנאי לי ואני כל עולמו. לאחרונה הוא התחיל להעיר לי על מספר דברים וברצונו אף שאפסיק אותם (כגון לבוש מסויים,בילויים או הפסקת קשר עם כמה ידידים). לדעתי מצב זה נובע מחסך שהיה לו בילדותו וכן עד היום משפחתו הקרובה (מדרגה ראשונה) אינה מעורבת חברתית אלא רק פעילה בתוך המשפחה עצמה. הוא עוסק בתפקידו כקצין בצבא ולכן רוב המפגשים שלנו הם בסופש,בסופש אנחנו צמודים אחד לשני 24 שעות ולא עוזבים את האחר לרגע.אין לו חברים או ידידות אחרות (אולי מטבע השנים לא רכש),הוא טוען שאני כל עולמו והוא לא צריך יותר מזה(יש לציין שגם במקום עבודתו אינו מעוניין לרכוש חברים אלא מסתפק בחברתו-אני). אך לאחרונה אני מרגישה מצוקה נפשית אשר מתבטאת בחשש לאבד את אישיותי ואת חיי הפרטיים.אני מרגישה שלאט לאט אני נחנקת ופחות יכולה לאפשר לעצמי לפעול בחופשיות עקב חשש מתגובתו או מכעסיו בעיניין. חשוב לי לציין שזה בחור מדהים אשר לא קיימים כמוהו הרבה,אני אוהבת אותו ואין לי ספק שבעתיד החיים שלי יהיו טובים איתו (בתור בעל ואבא לילדיי) אך מכיוון שהוא חשוב לי מאוד אני רוצה לעזור לו ולא להניח לו סתם כך בפרידה.אני רוצה לעבור איתו תהליך של שינוי שיעזור לי להמשך הקשר ולו להמשך החיים הרגועים. אודה על תשובתך

חן שלום, כאשר קראתי את הכותרת של דברייך חשתי דאגה, אני עדיין חש אותה. אני תוהה למה התכוונת כשאמרת עד שהמוות יפריד בינינו. כמובן ישנה את האמירה המפורסמת מטקסי החתונה אך אני לא בטוח שלכך התכוונת. את מתארת קשר שבו את חשה שכל המשקל של חברך מוטל עלייך, שהוא זקוק לך וחושש לאבד אותך עד שאת מרגישה שעולמך הולך ומצטמצם. זוהי תחושה קשה, שגם אם מלווה באהבה גדולה כלפיו אני מסכים שחשוב עבורו ובעיקר עבורך לנסות ולמצוא לה פתרון. ייתכן ויש מקום לשתף אותו בחלק מהרגשות שלך, מהקשיים שלך. ייתכן ויהיה לו קשה לשמוע אך זה חשוב. ייתכן גם ויהיה צורך בעזרתו של איש מקצוע בין אם מטפל פרטני עבורו ו/או טיפול זוגי עבור שניכם. דרור

חן, אני מרגישה לא נוח להתערב כי לא מכירה את בן זוגך או אותך. ובכל זאת הסיפור שלך הזכיר לי את האופן בו אמא שלי מתארת את תחילת הקשר עם אבא שלי. זה התחיל בחיזור גורלי והפך לשליטה טוטליטארית על כל תחומי חייה. "האהבה" החונקת הזו שלעיתים יכולה אפילו להחמיא, הייתה החמצן שהוא מנע ממנה. זה החל בלמגר פעילויות חברתיות שחפצה בהן בטענה שהם לא ראויים, זה המשיך לעזיבת מקום העבודה שלה כי "כסף לא חסר" בבית. ולבסוף הוא שלט בכל רצון, פעולה או תשוקה שלה. אני לא אומרת כמובן שחברך הוא אבא שלי אך הניחוח הזכיר מטעמים מהבית, וכשהניחוח דומה לבסוף מדובר באותו תבשיל רק עם תיבול שונה במעט. הלוואי ואני טועה ותוכלו לגשר על הפערים והרצונות ושיתבהר לך שהוא אכן מה שאת רוצה וראויה לו. מנגד, מניסיון מר כבת לאותו אדם ולאחר שחוויתי על בשרי וראיתי את החמצן שנגמר לאימי וגם לנו, אולי בהודעה הטיפשית הזו שאני כותבת לך תמצאי ולו זקיק של חומר למחשבה. מקווה שלא הגזמתי אם כן מתנצלת מראש. אני לרוב לא מגיבה כאן אך היה לי מאוד קשה להתעלם ממך. בכל מקרה, המון הצלחה <>