שאלת תם

הייתי בטיפול עם פסיכולוג בעקבות משבר ביחסיי עם בעלי. הפסיכולוג נבר בעברי ולמד שכשם שנהגתי באימי כך אני נוהגת בבעלי. הוא עסק כמה מפגשים בנושא, אפילו ביקש שאשב איתה ואספר לה על שיחותי עימו. אמי לא מסוגלת לשיחה כזו, היא תרגיש מותקפת, מואשמת, תרגיש שבגללה יש לי בעיות בזוגיות ואני לא מעוניינת בכך. כמו שאני מכירה אותה-היא תאשים אותי או תגיד "אמרתי לך" והטונים יעלו. אני מתעקשת לא לנהל איתה את השיחה והפסיכולוג התעקש שכן. אני תוהה-מהי מטרת הנבירה העיקשת הזו בעבר? אוקי, אני מבינה שהתנהגתי כך בעבר, אוקי, אני מבינה שהתרגלתי להתייחס כך לאדם קרוב- נו, ו...? זה עדיין לא נתן לי כלים להתמודד עם בעלי בהווה! והמטרה שלי היא לא היחסים עם אמא אלא עם בעלי. אגב, כיום יחסינו טובים. לתשובתך אודה.

שלום מ. את מתארת סיטואציה שבה המטפל שלך למעשה מאלץ אותך בחוויה שלך לעשות משהו שמנוגד לעמדתך ולרגשות שלך. אני מניחה שכוונותיו היו לעמת אותך עם הגורם שהוא, לתפיסתו, שורש הבעיה. מטפלים מסוימים מאמינים שדרך עימות וביטוי של הקונפליקט (להבדיל מהדחקה או הכחשה שלו) יכול לבוא התיקון והשחרור. עם זאת, רבים מהמטפלים מסתייגים מהגישה הזו, בדיוק מאותם הטעמים שאת העלית: לא תמיד זה פותר את הבעיה בהווה, לעיתים העלאת הקונפליקט רק "מטלטלת את הספינה" (כמו שחששת במקרה שלך, כשמדובר באדם תוקפני או הגנתי), ובעיקר, ניתן לחשוב הרבה פעמים שהפתרון הוא לא במשהו שיקרה או שייעשה, אלא בשינוי פנימי, כאשר דרך עבודה על התפיסות, המחשבות והרגשות שלך תוכלי לגלות את המקום שבו את מפספסת. אבל, בעיני השאלה הרלבנטית היא החופש שהיה לך לא להסכים, לא לקבל את הגישה שהציע המטפל. אני מאמינה שטיפול חייב להיות (ולהחוות) כדיאלוג, וככזה כל מה שמהווה כפייה או, מהצד השני – עשייה לשם ריצוי או מחוסר ברירה הוא, בעייני, בעייתי. כשקראתי את התיאור שלך בעיקר הרגשתי שחבל על שלא היה בטיפול מספיק חופש להתנגד למטפל, לא להסכים עימו. בעיני לעיתים דווקא המקומות שבהם ניתן "לא להסכים ולהישאר בחיים" הם המלמדים והמשמעותיים ביותר (בעיקר כשמדובר בטיפול הנוגע לסכסוך וקונפליקט בזוגיות...). ייתכן שמשהו בך חושש להתמרד ולא להיות "ילדה טובה", ייתכן שהמטפל היה נוקשה ועקשן, ויתכן, כמובן שמדובר בשניהם. בכל מקרה, נשמע שבנקודה הזו משהו בחופש ובמרחב לחשוב, להתבונן ולהחליט נשלל ממך. מלי.