לשנות ת'מנגינה

כבר תקופה לא קצרה מתנגנת בי ללא הפוגה סימפוניית מוות. בעוצמות משתנות אומנם אך עדיין היא נוכחת שם כל הזמן כמו קו בס קונטינואו שעליו משורטטת האמפליטודה של חיי. המרווחים בה נעים בין קצוות של "רע לי רוצה למות בבקשה ע-כ-ש-י-ו!!!" ל- "טוב לי ולמרות זאת רוצה למות כי הכל הבל הבלים". המנגינה הפנימית הזאת (בדומה לאיך שאני חווה את החיים) דיסוננטית כל כך ולפעמים אפילו מחרישת אוזניים. בליל הצלילים מתאחד לקול אחד - אוברטון - כה צורם שקשה לי לשאתו. לא מאמינה שאי פעם הוא יתחלף במשהו הרמוני ולכן במקומו רוצה רק דממה. שם אין אבידות, אין תקוות ואכזבות, אין אשליות. שם אין. וזה בדיוק מה שאני רוצה. אך לפעמים, לעיתים רחוקות, מסתננים גם תווים אחרים (מעצבנים...) שמזמזמים בי חלושות ומבקשים בכל זאת להשאיר את הסוף פתוח - תיבה אחת, שאולי ישתנה בה הסולם. את התיבה הזאת אני לא יודעת כיצד להלחין בעצמי. יש פה אולי מישהו שמבין קצת במוזיקה? (אמממ..גם בפסיכולוגיה זה טוב)

הי. לא מבינה במוזיקה אבל קצת בפסיכולוגיה.... קראתי את מה שכתבת, ונזכרתי שפעם שמעתי שלאסקימואים יש עשרות מילים שמתארות שלג, כל סוג ומרקם וצבע זוכה לכינוי אחר. אני חושבת שבטח גם לך יש הרבה מילים וחוויות של עצב וכאב, הכרות עמוקה, משמעותית עם הדקויות, הצבעים והריחות של הדיכאון, וכמעט אין מילים, אין תווים לשמש, לשמח, ליש. מהדרך שבה את כותבת אני מזהה את העומק והרגישות, ומאמינה שמתוכן יכולות גם לצאת מנגינות אחרות, אופטימיות יותר. אני לא יודעת מה יש שם, בשחור ובכואב, שמוכר וידוע כ"כ, אבל אני בטוחה שאין סיבה שלא תכירי, אולי אפילו תכירי היטב, גם את הקצה השני. אני מזמינה אותך להיעזר בי ובעוד משתתפים שמוכנים להירתם למלאכת ההלחנה (השמחה הפעם) במציאת עוד מילים וניסוחים לאושר, ליש, לחיים. בהצלחה, מלי.

היי מלי ותודה! אז זהו שיש לי הרבה "יש", יחסית. אבל כמו שחאלד חוסייני ניסח היטב ברודף העפיפונים "...הסתכלות יחסית היא מותרות כשבראשך מזמזם ללא הרף נחיל של שדים". וזה מה שקורה אצלי - הזימזום הזה כל הזמן ברקע כמו איזה משהו אוטואימוני כזה שתוקף את הנפש. לא מרפה לרגע. מענה. אני מצליחה לפעמים להתעלם ממנו קצת, במיוחד כשאני פעילה, עסוקה ומוקפת באנשים אהובים ואוהבים. אני "סוחבת", מתפקדת, מבלה ואפילו נהנית (!) אבל מרגישה שהקול הזה רק צועק חזק יותר. פעם, כשהוא היה עוד קטן, צעקתי עליו חזרה. עכשיו כשהוא כבר סימפונייה שלמה ואני עייפה כל כך וחבולה, אני מוצאת אותו יותר משכנע ואף מתפתה לחבוק אותו אליי. אולי בגלל שאני כבר יודעת שלא משנה כמה חזק אצעק קולי לא ישמע, כלום לא ישתנה. עולה בתוכי בלהבות, נושאת ידיים אל על מנסה לזעוק אך קול שוועתי אינו אלא בבחינת אוד עשן... :(. שיהיה לך ולכולם סופשבוע נעים ס.מ.