מפגש עם מטופלים אחרים

אני נמצאת בטיפול מזה 5 שנים עם קשר טוב עם המטפלת. יש דבר שמעיב על מצב רוחי בבואי ובצאתי מטיפול. אני פוגשת מידי שבוע בשבוע את המטופל שלפניי, ממש יוצא דקה שתיים לפני שאני מגיעה ובחלק מהפעמים אני פוגשת את המטופלת שאחרי. בעבר, תוך כדי בכי אמרתי למטפלת שזה ממש מפריע לי ולדעתי גם לצד השני כי לא תמיד יוצאים מהפגישה שמחים.(יצא לי לפגוש בעבר מטופלת שממש בכתה). בכל אופן בעקבות אותה שיחה ניכר כי המטפלת עשתה מאמץ והזיזה במקצת את המרווחים בין הפגישות למעני. כעת שנה ומשהו אחרי ,התופעה שוב חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני היום במקום שונה, אבל למה למטופל לפני מגיע עוד 10 דקות...אבל אני מסתדרת עם הכמעט מפגש איתו...מה שכנראה לא ממש נכון כי חשבתי על זה כל השבוע וזה די עצבן אותי. יתרה מזאת היום בתום הפגישה כשזמננו תם ("על הדקה") היא ללא הרף הביטה בשעון והרגשתי שהיא חייבת לסיים ושאני חייבת כבר לצאת, כך שסוגיית התשלום נותרה לפעם הבאה. בעודי יוצאת ראיתי את המטופלת אחרי נכנסת ממש דקה לאחר שיצאתי. אני כועסת,ממש כועסת ופגועה , הרגשתי את הקשר והחיבור והשמחה של המטופלת שהגיעה אחרי. וכמה שהמטפלת שלי תחזור ותאמר שאין קשר לכמות המטופלים שיש לה ביום , מהות הקשר היא "ייחודית" לנו- אני לא מסוגלת לקבל זאת. היום הרגשתי יותר מכל "שהחיבה" שלה כלפיי ו"האמפטיות" וההקשבה נתונים במידה שווה עם לא יותר גם לאחרים.נכון שאני צריכה לדבר איתה על כך (בד"כ כלל במהלך השבוע אני נרגעת ומה שאני מביאה לטיפול הבא הוא הרבה פחות אמוציונלי וכואב ממה שאני מתארת כעת...). הדבר היחידי שבא לי זה לבוא לטיפול הבא, להסדיר את התשלום ולעזוב אחת ולתמיד, למרות הקושי בניתוק ובביטול הפגישות.נראה לי כמעט בוודאות שמבחינתה הכל טוב והפגישה היתה מוצלחת. אודה מקרב לב על התיחסותכם.נסחפתי? לא ממש נראה לי.

כמה שאני מבינה אותך. כל-כך חשובה לי הפרטיות שלי אצלה. זה לא העניין של להיות "בת יחידה" או הידיעה שאני חולקת אותה עם עוד מטופלים. אבל בבואי ובצאתי, אני לא רוצה להיתקל במי שאחריי או לפניי. והיא לרוב מקפידה שזה לא יקרה. היא יודעת מה קורה כשזה מתפספס. דווקא יצא שדיברתי איתה על זה היום... על הפעמים שבהן היא כן מחליטה לאפשר למי שלפניי לגלוש אל הטווח של 10 הדקות ש"בין", או הפעמים שבהן מטופלים לא ממש קמים ויוצאים כשהיא אומרת שנגמר הזמן, והיא הרי לא תבעט אותם החוצה... ויש את המקדימים האלה, שאין לה שליטה עליהם... בעיקר כאלה שמגיעים בפעם הראשונה... וכמה שאני יודעת ומבינה, אני קשה איתה כשזה מתפספס (ואני מודה ומתוודה שזה באמת באמת לא קורה הרבה)... עד כמה אני קשה איתה? זה תלוי אם אני נמצאת בתקופה קשה יותר או פחות, אם הטיפול נמצא בתקופה רגועה או סוערת... אבל בכל מקרה, זה אף-פעם לא עובר בשקט... היא אמרה לי, שהיא תמיד משתדלת ליצור את המרווח הזה בין המטופלים, לפחות 10 דקות (שהיא גם לוקחת לעצמה); אבל איתי היא מקפידה במיוחד כי היא יודעת מה יקרה אם לא... אבל ההבדל הוא, שאני בכלל לא מוטרדת מהמטופלים האחרים ברמה של מה שעובר עליהם, כפי שאת מתארת - שמחים, עצובים... זה לא העניין מבחינתי... ומעניין שדווקא זה מה שמעסיק אותך... כאילו שהיא באמת, מבחינתך, מושקעת רגשית בהם יותר מאשר בך. וזה נכון, שזה לא משנה כמה מטופלים רואה מטפל ביום, כל קשר עם כל מטופל הוא ייחודי, מאחר שכל מטופל הוא ייחודי. וכתבת בעצמך שהדבר הנכון הוא, שכדאי שתדברי איתה על זה, וישר כתבת שלא, שמה שהכי בא לך זה, לבוא להסדיר את עניין התשלום ולסיים את הקשר... למה זה עדיף מבחינתך על לדבר איתה על זה? לא נראה לך חשוב להבין את הדברים האלה? הרי לסיים את הקשר תמיד אפשר, לא? האתגר האמיתי הוא, וזה הדבר שממנו באמת יוצאים נשכרים - למרות הקושי ולפעמים הכאב שבדרך - להילחם בדחף לברוח, וכן להישאר ולנסות להבין את הדברים...

שלום לפגועה והכואבת לא, לא נראה לי בכלל שנסחפת. יש פה משהו שקשה לך איתו ויש לך את כל הזכות שבעולם לדבר על מה שקורה לך מול המטפלת בהקשר הזה ומה את מרגישה מולה בעניין. פשוט, הדרך של להגיע, לשלם ולעזוב, נראית לי כמו התנהגות שתעשה לך יותר נזק מתועלת ושתהווה בעצם בחירה בשתיקה ווויתור על כל הדברים והקשר הטוב שהצלחת ליצור בטיפול. אני לא יכול להבטיח לך כמובן שאם תעלי את הקושי שלך שוב המטפלת תשתנה - למרות שאני מבין שהיא הקשיבה והגיבה אליך בעבר - אבל אני כן מאמין שאם תדברי על הקושי הזה איתה שוב, תוכלו להבין עוד מה מקשה עליך במיוחד ומהו המקום האישי והייחודי לך שפוגש את המטופלים האחרים ואת המחשבה על נוכחותם, בקליניקה ובראשה של המטפלת. וההבנה הזו, הדיבור שלכן על מה שקורה ביניכן ומה קורה לך, תהיה (אני יכול להבטיח לך) משהו אמיתי, שלא יהיה ניתן לשחזר בשום טיפול אחר. להתראות דוד

למרות המצוקה ודווקא בגללה אני חושבת שלא רק שכדאי לך להשאר אלא אפילו לבוא בכוונה קודם להפגש עם המטופל היוצא ולהכנס עם הכאב בזמן אמת, למטפלת.האם לא "לשם כך התכנסנו?" התחושה שאני קבלתי ממה שכתבת היא התחושה הכל כך מוכרת של "בנים יחידים" של כמיהה ל"קשר יחודי רק לנו" וכו'. סליחה אם זה לא המצב אבל במידה וזה כך הלא בוודאי זה מופיע גם במקומות משמעותיים בחייך ואולי מונע ממך להיות במקומות של קרבה כדי לא להגיע לתחושות אילו שגורמות לסבל רב מאד. ישנם מן הסתם קשיים בחיים שעדיף לעקוף אבל זה לא נראה לי אחד מהם. ונראה לי שהתמודדות איתו היא הישג ענק ופתח ל'חיים חדשים'.(כן, עד כדי כך) ובטיפול כמו שדוד כתב ישנה האופציה אולי היחידה לרדת ולברר לעומקו של הקושי הזה. בהצלחה רבה

תהיתי שמא כדאי להדפיס את מה שכתבתי ולהציג למטפלת. בעבר אמרתי לה שלא תמיד ניתן לי מענה בזמן הטיפול ו/או אני יוצאת מתוסכלת ומרגישה שלא הספקנו ללבן את הכל מפאת קוצר זמן..." נדבר על זה פעם הבאה" ואני נעזרת בפורום (שאותו לא ציינתי). האם כדאי לחשוף אותה לכך או רק לנסות ולדבר איתה פנים מול פנים?, למרות שכבר היום אני מרגישה שהעוצמות הן אינן אותן עוצמות מאתמול.

שלום לפגועה אך המתאוששת שאלה טובה שאלת. מעניין איך זה יהיה..בכל מקרה הייתי יוזם שיחה על העניין. האם לעשות את זה בדרך של הבאת ההדפסה או בדיבור ללא הטקסט הכתוב, זו כבר החלטה שלך, לפי מה שירגיש לך נכון יותר עבורך. אבל בכל מקרה הייתי עושה את זה בצורה ישירה ובתוך הפגישה, ולא כמשהו עבורה לקריאה מאוחרת יותר, מחוץ לקונטקסט של המפגש ביניכן. בהצלחה דוד