"אני כאן (רק????) בשבילך..."

הי דוד, אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. לאחר שנים ארוכות מאד שבהן בחנתי אותה ללא הרף ב"מבחני אכפתיות" מייגעים, הענקתי לה סוף-סוף את "תעודת האיכפתיות" המיוחלת:-)) גם אם לא את כולם היא עברה בהצטיינות יתירה, אני היום מרגישה בוודאות שכן איכפת לה ממני, ואין זו סתם קלישאה הלקוחה מתוך הספר "המשפטים השגורים ביותר בפי פסיכולוגים ומשמעותם האמיתית..." הדבר שעדיין מציק לי הוא חוסר האפשרות שלה להיות שם 100% בשבילי במהלך השעה. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה יש עליה לחץ רב במשך כל שעות עבודתה, ואני בהחלט מבינה זאת. כבר התרגלתי לעובדה שדלת החדר נפתחת תוך כדי הפגישה, והטלפון חודר ומטריד אף מספר פעמים במהלכה. אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך מרגיז אותי מאד כשמעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות זאת...) גם אם השיחה איתם אורכת לא יותר מעשר שניות (בפרט כשלפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי.) מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם כך נוהגים רוב המטפלים בשירות הציבורי? האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? אשמח לשמוע את דעתך כמטפל בקליניקה שאיננה פרטית.

שלום לעוד מטופלת אוף, איזה שם לא-נעים בחרת לעצמך. טוב, לא משנה. תראי, כמי שעובד גם במקומות ציבוריים, אני יכול להעיד על כך שהמנהגים והכללים משתנים בין מקומות ובין אנשים. יש מקומות שניתן בהם יותר לשחזר תנאים של "טיפול פרטי", במנותק מהסביבה בה מתרחש הטיפול ויש מקומות (או מצבי ניהול, כפי שאת מתארת) שפשוט לא מאפשרים את זה וצריך להשלים את המצב ולנסות להקטין את הקושי במידת האפשר. מה שמטריד אותי היא שאלה אחרת. את אומרת שאחרי כמה שנים את מרגישה שאת יכולה לסמוך על המטפלת שלך ויש לכן בסיס חזק לקשר. אבל נשמע שאתן עומדות כרגע מול אתגר לא פשוט, מול משהו שמגביל את הקשר שלכן ונותר בתור סוד שלך, משהו שאת מרגישה אבל לא יכולה לפתוח ולדבר עליו בגלוי. ואני בכנות תוהה האם זה חייב להיות כך? את לא חייבת להביע את מורת רוחך בצורה של זעם פראי ובלתי-מרוסן, אם את חוששת מהתוצאות או אם את מרגישה שהקשר שלכן מכיל בתוכו מספיק טוב על מנת שתרגישי בכל מקרה רגשות נוספים מלבד זעם בלבד. אבל מה את באמת מרגישה בפעמים שהיא לא איתך במאה אחוז מבחינתך? עלבון? קנאה? כעס? רצון לא להיות "עוד מטופלת"? כי התגובה שלך יכולה להיות בעלת משמעות עבורך וכרגע, בגלל החשש שלך לדבר על זה, את עלולה לפספס משהו חשוב. ממה את מודאגת? שהיא תעיף אותך מהטיפול? תסיים אותו כי העזת לדבר על הקושי שלך בעניין זה? נשמע לי שיש לך יסוד סביר להרגיש איתה בטוחה יותר..בכל מקרה, כרגע יש ביניכן משהו לא מדובר, וזה לא טוב לטיפול. אם את מרגישה שזה אפשרי, הייתי בהחלט מציע לך להתחיל לבדוק את הנושא איתה. בהצלחה דוד

תודה דוד, גם את האיכפתיות שלך ניתן להרגיש בתשובות :-))

שוב שלום, מחשבה שניה על תשובתך הביאה אותי לשאול האם באמת יתכן ואף יש לשאוף להגיע אל מצב שבו אין כלל קונפליקטים בלתי מדוברים בין מטופל למטפל ? האם המצב האופטימלי הוא כאשר המטופל מביע כל סוג רגש / מחשבה / אי נוחות / תלונה ... שעולים בו כלפי המטפל? ברורה לי החשיבות העליונה של פתיחות ומתן אמון בחדר הטיפולים, אך עדין לא ברור לי האם ועד כמה יש לפתוח לדיון כ ל תחושה מציקה בהקשר יחסי מטפל-מטופל. ומה באשר לתחושת אי הנעימות להעלות תכנים מסוימים - האם יש להתעלם ממנה? שוב תודה על תשובותיך - כיף לקרוא אותך!