Not back yet, but...

אהלן דוד, מה נשמע? אני עדיין לא בארץ, אבל נמצאת במקום עם מקלדת עברית- וזה נחמד :-) פה ושם אני מציצה לכאן, ועכשיו שרגוע לי פה (והמחשב נגיש כל כך)- הצצתי שוב. אולי כמו אחרי כל חופשה, אני חוזרת עם "גילויים" חדשים-ישנים ששכחתי.. כמו למשל שנחמד מאוד לפעמים להיות פעיל, לצאת מהבית, לבחור לאן ללכת ומה לעשות.. (אבל שזה גם בסדר לפעמים לשקוע בדמיונות כשאי אפשר לעשות אחרת). נורא בא לי להתחיל לבנות את חיי הבוגרים.. כך זה מרגיש כרגע. שבא לי לקבוע לעצמי. להחליט על חיי, לקבל החלטות, ללכת, לצעוד קדימה, לנווט. גם אם רק בצעדים קטנים, אבל להסתכל על הצעדים שלי ולייחס אותם לעצמי, לנטיות שלי, לרצונות שלי, לבחירות שלי. לדעת שאפשר גם לבחור אחרת. שתמיד יש עוד כמה אפשרויות, טובות לא פחות, אולי רק מתאימות פחות כרגע למה שבא לי או אפשר. החלטות ובחירות זה עסק מסובך... דיברתי עכשיו עם חברה שקורסת מרוב עבודה. היא פתחה משרד בעצמה וכרגע היא עושה הכל- היא המזכירה היא המנהלת שמקבלת החלטות גדולות, היא העובדת שמוציאה אותן לפועל, היא טכנאי המחשבים, היא הקניין ומנהל החשבונות- היא הכל. היא מתעוררת באמצע הלילה בפחד ששכחה משהו, שכחה טלפון, שכחה מייל, שכחה פגישה.. היא קורסת. היא מנסה למצוא עובד שיעבוד תחתיה במשרד ויסיר ממנה את הנטל, אך חוששת מכך שתצטרך להדריך אותו. לעשות זמן בתוך הלו"ז העמוס מדיי ממילא כדי להדריך ולחפוף את החדש.. חוששת שזה רק יקשה יותר ממה שזה יועיל. רק יעכב עוד יותר.. זה אמנם משהו אחר לגמרי, אבל זה הזכיר לי תהיות שלי לגבי טיפול נוסף. שיש בטיפול גם משהו מעכב, משהו שמאט את קצב הדברים, הופך אותך לכפוף-קשוב יותר לרחשים פנימיים, עד כדי התמסרות להם לפעמים. העדפה להתמסר לחיי הדמיון הפנימיים על פני לממש את אלה חיצוניים בצורה אמיצה או מלאה יותר. אני לא הטיפוס ש"פורץ קדימה", אבל אשליית הפריצה בכל זאת שם :-) עומדת כאופציה משונה.. וטיפול? טיפול מרגיש לי מכביד.. ובכל זאת שואב ומושך פנימה.. משהו ב"מוגנות" המסוימת שהוא מציע, אולי.. בלא להיות לבד כל כך- כי מישהו שומר עליך מרחוק שלא תטבע או תשקע. אבל יש משהו שמרגיש "חזק", או אולי מסוגל יותר, בתחושה הזו של לא להיות מוגן ולהחליט בעצמך. דוד, אתה יודע, קצת לא נעים לומר, אבל לא חשבתי על הגברת שלי הרבה פה. אני לא מתגעגעת אליה במיוחד ואין שום דבר שהייתי רוצה לספר לה כרגע. כמעט שלחתי לה גלויה, אבל לא התחשק לי ליצור קשר. ידעתי שזה יהיה יותר בשבילה- לגרום לה להרגיש משמעותית, שגם מרחוק חשבתי עליה- מאשר בשבילי ולא התחשק לי ליצור קשר. לפחות כך בחוויה שלי, אז ויתרתי. וזה לא כעס או שום דבר דומה- פשוט נגמר. לא הרגשתי את הנוכחות שלה בי, לא דיברתי איתה בדמיון בכלל- היא שם איפשהו אבל לא מספיק מעניינת אותי כדי לפטפט איתה ביני לביני.. נכון מפתיע? אותי זה מפתיע מאוד.. בחודשיים האחרונים אני מדברת עם פסיכולוגית דמיונית (למחצה) בראש. מישהי שאני לא מכירה באמת, אבל היא קיימת. פסיכולוגית עתידית אולי. השם *שלה* הוא זה שהרגיע אותי בימים לא קלים.. נכון מוזר? לא יודעת... ההחלטה להחזיר את הטיפול לחלק משגרת היומיום שלי דורשת חשיבה.. כמו לקשור את עצמי לעגלה שוב. לא עניין של רע או טוב, אבל החלטות, אתה יודע, זה עניין מסובך לפעמים.. מקווה שיום שלישי שלך משביע רצון :-) (לקח לי רגע להיזכר איזה יום היום, ופעם שלישי היה היום שלי ושל הגברת.. לא יאמן..) חיוך ממעבר לים :-) לילך

שלום לילך טוב להיווכח שהצלחת להתגבר על הסופות וההוריקנים ואפילו התחברת מחדש לעברית (גם אם בכותרת עדיין לא..). והאמת שנראה לי שהנושא של השפה הוא בעל חשיבות פה. נשמע שאת מתחילה לחזור, בכל מיני מובנים, ושאת עושה את זה בשלבים, צעד צעד, ולכתוב פה הוא אולי גם חלק, ולו קטן, מהצעדים האלה. את מתחילה להציץ לעבר הארץ, לעבר ההמשך, עדיין ממרחק מסוים, אבל נדמה שאת כבר רואה את החוף. וזה לא תמיד פשוט, לא? מצד אחד המחשבות על התפתחות ועצמאות, ומולן החשש מהעומס, מהקושי להחזיק את הכל..ומעל כל זה מרחפת משאלה קטנה - לחזור לטיפול. להיות מוגן, מוחזק על ידי אחר. אבל את כל-כך צודקת - יש גם המון כוח בבחירה להחליט עבור עצמך ולהעז, למרות החששות, לצאת קדימה. ובסופו של דבר, אולי הטוב ביותר הוא למצוא את השילוב הנכון -בין התעוזה וההעצמאות לבין שימור היכולת להיכנע, להתעטף ולהרפות לעיתים מהמאמץ לנוע קדימה. לוותר על כל אחת מאפשרויות אלה נשמע לי כמו פספוס. והפסיכולוגית בראשך? אולי קול מהעתיד (חזרה לעתיד 4?) ואולי קול מהעבר דווקא, שכבר הופנם ואינו זקוק להיות משוייך לדמות אחת ברורה, אלא הוא חלק ממך, הפסיכולוגית הניידת וזמינה תמיד שלך.. והחלטות, כן, זה בטח מסובך. אבל אני מאמין שבמרבית הפעמים תגיעי לאלה הנכונות עבורך. דרך צלחה דוד

דוד נחמד :-) הזכרת לי כמה זה נחמד לפעמים שיש קו?ל כזה בסביבה, שמצליח לומר לך את מה שאמרת במילים אחרות ולהפוך לך את עצמך למובן יותר..:-) אולי בעצם קצת בא לי לחזור לטיפול ;-) וגם נחמד שזכרת את בחזרה לעתיד.. (הראשון תמיד הכי טוב, אבל במקרה של הטיפול יש לי דווקא תקוות גבוהות יותר מהשני ... אם כי, קרו המון דברים טובים בראשון.. לא יודעת :-) עשית לי חשק, אתה מרגיש? :-) אתה מאוד צודק לגבי למצוא את האיזון בין להעיז ולהיות עצמאי לבין להרפות לפעמים (עם 'להיכנע' קשה לי..). יש משהו שנותן המון כוח, לפעמים, בלהיות לבד. טיילתי עם חבורת זרים תקופת מה, ובהתחלה- כשעוד לא הייתי "מחוייבת" לאף אחד בקשרי חברות ויכולתי ללכת לאן שבא לי בלי לחכות, בלי להודיע, בלי לצפות שיחכו לי.. היה בזה משהו מאוד "נקי" איכשהו- מאוד ברור, בלי התלבטויות ובלי לא נעים..מאוד לממש את הרצונות שלי, מאוד לחשוב מהם הרצונות שלי. לא הייתי יכולה להמשיך בקשרים כאלה לנצח, אבל הבחירה הנקייה הזאת, בלי לחשוב על אחרים, היה בה משהו מרענן ומעורר.. משהו שנותן כוח. אני לא יודעת למצוא את האיזון בין אני לבין השאר. אני נמחקת לעצמי די מהר כשאחד השיקולים שלי הופך להיות "אנחנו". זו סיבה לא רעה ללכת לפטפט עם איזו גברת נחמדה, אני חושבת... מאוד הייתי רוצה לדמיין קצת פחות.. אני עושה את זה שנים, ממש מילדות, כשאני מרגישה את עצמי שונה או לא שייכת.. אני בטוחה שיש עוד כמה דברים שאפשר לעשות כשמרגישים לא שייכים. לדמיין שאני במקום אחר זו רק אפשרות אחת.. לפעמים טובה לפעמים פחות.. אתה נחמד, דוד :-) היה לי נחמד לדבר איתך היום.. (תודה! :-), שיהיה לילה טוב, לילך