דוד..

היי.. נעלמתי .. גם מכאן קצת .. לא מסוגלת לכתוב . אולי אפילו לא יודעת איך ..להמשיג את הפחד והכאב העצום שמתלווים .. זה מרגיש ריקנות. כאילו ואין בי דבר שלי . משהו כזה .. שהוא רק שלי בתוכי. הרי כל מה שידעתי על עצמי , כל מה שהיה שלי , נתתי .. את גופי , נפשי .. שמחותיי וסבליי .. כל רגעיי מתחלקים להם עם האחר (תרתי משמע - גם בטיפול ..) אז בעצם .. לא נשאר בי כלום ? כלום לעצמי . זה מרגיש שוב .. איך הריקנות בתוכי מקבלת מקום גדול. פיזרתי את עצמי , ואני מרגישה ככ ענייה .. את הכל נתתי , את הכל לקחו לי .. ו.. רק ה"לא כלום" הזה בעצם נותר שלי .. רק הלא כלום .. הזה מצטערת דוד. כואב ככ .. ריקנות וכאב .. אמביוולנטיות לחלוטין ..לא? אבל כואב. שרית

שלום שרית התלבטות, האמת. מה כותבים אל מול תחושת האין? ואולי אין מה לכתוב, מלבד התחושה שגם שלאחר שהתפזרת, התחלקת, ונעלמת אפילו לעצמך.. את כותבת פה, ומבעד לכאב ולסבל, יש קול ברור ומובחן שהוא את. להתראות דוד

שרית, התגעגעתי.. ולא לכלום.. אלא למי שעומד מאחורי הכינוי שאת; שרית. גמני בתקופה שהכל.. איך מסבירים...?? רק לא מצליחה להושיב את עצמי עם עצמי אפילו לא לרגע.. אז אין שיתוף.. לא ברור.. גם לא לי.. שולחת לך חיבוקי..