.

מתוך אותן הצרחות שרק הלב שלי שמע מתוך ההצפות הבלתי פוסקות מתוך אותן תופעות לתי נסבלות של הגוף מתוך כאב עצוםםם מתוך רצון אמיתי להתפוצץ בכול מובן המילה ולעשות סוף להכול המילה אומץ הייתה כמו נסיון דבילי להאמין שלהצליח לשתף יכול להקל( זו בדיחה גרועה של פסיכולוגים) וכשמתוך סדק צר וטוב שכך בפחד ברעד בכאב שאיש לא יבין לעולם ניסיתי קצת אל מי שרצתי שתבין כל כך ואין גרוע יותר מ"שותפה" לכאב שמבינה מאוד שמשתדלת להיות כל כך איתי אבל בסופו של יום אומרת את מה שלא יעלה על הדעת ואין פה מקום לפרשנות שגויה ומוטעת מה שנאמר נאמר ברור כל כך וגם אם כל אחד "טועה" יש דברים שלא טועים בהם הם פשוט נפלטים קצת כמו שיכור שמיין מוציא סוד נפלתי בסדק הזה מתוך צורך לא להחנק ונחנקתי יותר היא לעולם לא תבין איך יצאתי ממנה ואילו השלכות יש לזה לא אדבר איתה על זה איבדתי אומץ לעד ושוב נחנקת נחנקת נחנקת עד שגופי יבגוד בי ובפעם הראשונה בחיי גם יבגוד באופן חיובי ויביא אותי אל מותי כלום כבר לא כואב כלום לא מפחיד כלום לא מלחיץ מאזינה ללב הזה שרוב הזמן פועם כל כך חזק בכדי לא לפספס את התרגשות ההחלשות שלו ההאטה עד אותה נשימה אחרונה זו שבאמת תעשה סוף להכללל

שלום לך. עוצמות של כאב, ייאוש, אכזבה. נשמע שמשהו התפספס, לא הובנת, חשת לא נשמעת. במקום הזה, שבו הצורך שלך לא פוגש מענה, את מוצאת מפלט במחשבות על המוות. ובכל זאת, אני רוצה לשלוח לך מכאן עידוד ותמיכה, קול אחר שמבקש להישמע. אני מקווה שתוכלי לקחת נשימה ארוכה ולהאבק על הזכות והאמונה להרגיש אחרת. על היכולת שלך לאהוב ולהרגיש נאהבת, להיתמך בתוך קשר, ולא לחוש נשמטת. החוויה שלך כעת כ"כ שונה שתצטרכי כנראה רק להסתמך עלי (ואולי בכל זאת על זיכרון או חוויה אחרת מהעבר שחקוקה בך) שאפשר להרגיש טוב יותר. אני מקווה שתתני לגל הנוכחי לחלוף, שהכאב פחות יכה, ושתוכלי לנוח ולהירגע אחרי הסערה. היי חזקה, מלי.

נקודונת... אני מבינה אותך. באמת. אני יודעת שאולי קשה לך להאמין. שאולי עבורך ה"אני מבינה אותך" הזה היא סתם עוד אמירה כזו, כמו שכולם אומרים... אבל באמת שזה כך... גם אני נפלתי כמה פעמים למקום הזה, שבו אמירה אחת ויחידה - שאין בה טעות בפרשנות, מאחר שהיא כה ברורה - גרמה לי להתחרט עד עמקי נשמתי על שבכלל העזתי לחלוק ולשתף עם מי שאמורה להיות שם בשבילי, בשביל לשמוע ולהשתתף... וגם אם היא התנצלה אח"כ ואמרה, שהיא אכן טעתה, ולא היתה צריכה לומר זאת, זה כבר היה אבוד... הדבר שהיא אמרה נצרב לי במוח לצמיתות... אמירות כאלה נשארות אצלי עד היום, גם אם חלפו שנים מאז שנאמרו... והלוואי יכולתי להשתחרר מהמילים האלה. להשאיר אותן מאחור כטעויות מצערות מאוד, כדברים שנאמרו ללא מחשבה תחילה, בלי טאקט ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות... ויש נושאים מסוימים, שאני לא מעלה שוב, גם אם אוכלים אותי מבפנים... ויש אחרים, שאני מעלה לאט-לאט, בהדרגה, מגששת ובודקת מה זה עושה לי נוכח אותה צריבה עמוקה ושורפת שלא מרפה. אני יודעת שאני ממולכדת כאן - אם אמשיך לשתוק, הדברים יעכלו אותי... אם אדבר, הסיכון שזה יקרה שוב גבוה מדי... אני לא יכולה להרשות שזה יקרה שוב...! אז בכל פעם מחדש - כל פגישה בפני עצמה - אני שמה את הדברים על כפות המאזניים: מה יותר נורא הפעם? לעתים אני מעלה במקצת את ההימור, מסתכנת ומעלה נושאים למרות הצריבה... ולעתים מעדיפה להשאיר אותם בלתי מדוברים... אבל בדבר אחד את צודקת - היא לעולם לא תבין איך יצאת ממנה ואילו השלכות יש לזה. אלא אם תגידי לה... כי אני אומרת! לפחות זה... זה אולי לא מעלים את הצריבה העמוקה ולא מקל על הפגיעה, אבל לפחות היא מבינה שיש השלכות לדברים שהיא אומרת, שהיא לא יכולה פשוט להגיד ככה סתם...