בדידות

מרגישה בדידות עמוקה. קשה לעשות הכל לבד, להיות לבד, לחשוב לבד, אפילו כשאני עם אנשים, צוחקת ומדברת - אני לבד. כשאני בטיפול, מנסה לדבר - אני לבד לא מצליחה להרגיש את האחר, את מי שאיכפת להם, אם אכן יש כאלה. אחרי מות ההורים, אין לי מישהו קרוב נפשית, יש משפחה מסביב, אבל רוב היום אני לבד וזה מקשה עלי. וזה גרם לי להפחית בקשר עם אנשים, אירועים משפחתיים, לא טוב בסביבת מספר רב של אנשים. המטפלת מנסה לדחוף אותי לעבוד מחוץ לבית, לפגוש אנשים, אבל בכל פעם שאני מצליחה להתחמק ממפגש חברתי אני מעדיפה זאת. לא שיש לי פחד מאנשים, אבל הם פשוט לא מעניינים אותי, אין לי עניין בסיפורים, ובקשקושים.

שלום נעמה. הכתיבה שלך מעבירה היטב את חווית הבדידות, את הכאב שבלהיות לבד, אבל גם את הקושי שבלהיות ביחד. עבורך הבדידות היא מקום מייסר ומכאיב, ועם זאת נשמע כי גם המעט "ביחד" שאת חווה נחווה כסתמי ולא מחייה. סיפרת שאת חשה כך בטיפול, ואני מניחה מכך שהחוויה הזו, של הבדידות, כנראה עמוקה ובסיסית. גם במקומות שבהם יש אפשרות לפתח אינטימיות, קשר וקירבה, את מוצאת עצמך מבודדת, לא נוגעת ולא ננגעת. קישרת זאת למות ההורים, ואני תוהה האם הכרת בעבר חוויה אחרת, מהו השבר שסדק את היכולת שלך להיות בקשר, מהי הבועה הזו שאת מכניסה עצמך לתוכה, והיא כ"כ עצובה ומנוכרת, ועם זאת כנראה גם שומרת ומקנה בטחון – מהסביבה, מרגשות שקשה לפגוש, מהשקעת כוחות. אני מקווה שהטיפול שאת עוברת יעזור לך לרצות יותר ויותר להציץ מהבועה, ואולי בהמשך גם לצאת, להיוולד ממנה. אני משערת שתצטרכי, בעזרתה של המטפלת שלך, לעבוד קשה על הקשר ביניכן, במאמץ לא להיבהל מהתחושות והרגשות שעולות בו, ולהבין למה הן קשורות. אני שומעת גם את הדיכאון שמתחת לבדידות, ומציעה לך לדבר עליו בטיפול, ואולי גם לשקול עזרה תרופתית. מקווה שתוכלי בהמשך להרגיש אחרת, מלי.