מרירות אוכלת

היי, אני בת 26 ומאוד מרירה. בעבר לא הייתי מרירה ואף ניסיתי להתרחק מכך. פרגנתי לכולם, שמחתי בשמחתם של אחרים. אימצתי גישה אופטימית, האמנתי באופטימיות. בשנים האחרונות אני פשוט מרירה מאוד, אני לא מתכוונת בזוגיות דווקא אלא בעיקר מבחינת קריירה. אני רואה איך חברים מסוימים שלי מצליחים מאוד, ואני אומרת לעצמי "גם אני יכולתי" ואני מנסה ומנסה וזה לא הולך והם ממשיכים להצליח ולהיות מאושרים ושמחים עם חיוך דבוק על הפרצוף שלהם, אני כולי מלאה מרירות וקנאה, אני מקנאה כשמישהו אחר מצליח, אני מקנאה ומרירה על דברים ממש קטנים. אני לא מדברת עכשיו על החלפת מקצוע אני נמצאת בדיוק במקום הנכון, אבל ההצלחה עוד לא ממש הגיעה. אני מנסה ומנסה ובינתיים מגיעים כישרונות צעירים וחדשים ומצליחים יותר ממני ואני מתמלאת בקנאה. בנוסף אני מרירה על דברים שלא הספקתי, על דברים שאולי לא אעשה... אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. והמרירות אוכלת אותי ובשלב מסוים זה גם יוצא ממני החוצה וזה מרחיק חברים. כל הזמן יש לי תלונות, וקיטורים, ומרירות. ואת הקנאה אני מנסה להסתיר אבל איך אפשר להסתיר קנאה כשמרירים? אז איך נפטרים מזה? ניסיתי לאמץ גישות "חיוביות" אבל איך אפשר להיות חיוביים כשכל פעם שנדמה לך שאתה מתרומם אתה בעצם לא. וכל היתר כן. אני מתעבצנת כשאנשים שמחים מידי לידי, כי הולך להם. והם מרוצים. כל היום אני עוסקת במרירות.

שלום לך, תחושת הקנאה שאת חווה בזמן האחרון המקשה עלייך להינות, ולהרגיש טוב עם עצמך היא תחושה קשה. חשבתי כשקראתי את דברייך האם את יודעת להצביע על התקופה בה התחלת להרגיש כך, שהרי ציינת שבעבר לא הרגשת כך. חשבתי גם שאני מסכים איתך שלא ניתן לכפות מחשבות חיוביות, כשההרגשה הפנימית רחוקה מהן. כשאת מרגישה עצמך נשארת מאחור למרות כל המאמצים שלך. כשכבר בגיל 26 את מרגישה תחושות של החמצה, תחושות שהיית יכולה לעשות, ובעיקר צורך בלתי פוסק להשוות עצמך לאחרים ולהרגיש מרירה. אני חושב שפנייה לטיפול בעת הנוכחית יכולה להיות משמעותית מאוד. היא יכולה לאפשר בחינה של השאלה מדוע זה התחיל כמו גם דרך לנסות ולהתמודד עם התחושות הקשות שלך כלפי עצמך ובהשוואה לאחרים. בהצלחה, דרור

לא הרגשתי כך כשלא הרגשתי תחרות. בתחילת דרכי היה לי יתרון, שהיה לי יותר ניסיון ועם זאת הייתי מאוד צעירה אבל בשלב מסוים עם השנים קצת נתקעתי. עכשיו יש לי יותר ניסיון בתחום אבל התחום גם ככה מאוד קשה וכל כך הרבה אנשים מוכשרים ומוצלחים סובבים אותו, יכול להיות שאיבדתי את התכונה שיש להם, אולי אני לא "מספיק". עכשיו אני מרגישה תחרות מאוד גדולה, עם אנשים בגילי שמצליחים ואנשים צעירים יותר שרק נכנסים לתחום, ואני מתקרבת לגיל השלושים (אי אפשר לומר שאני רחוקה משם כי השנים האלה עוברות מהר) ואז אני מסתכלת על החיים שלי ושואלת את עצמי שאלות כמו מה יהיה ואיפה אהיה בעוד כך וכך שנים, ויש הרבה דברים שלא הספקתי, למשל לא סיימתי את הלימודים עדיין ואני תוהה אם זה אי פעם יקרה. ואז אני רואה את חבריי מסיימים ומקבלים את התואר שלהם, אני שואלת מתי אני אסיים אם בכלל? מתי אקבל את התואר שלי, אם בכלל? עוד לא עשיתי את הטיול הגדול שלי לחו"ל (נסעתי לנסיעות קצרות אבל לא כאלה בשביל לקחת "הפסקה"). אני כל הזמן במגמת חיפוש עבודה, אני עובדת במקום שרוב העובדים צעירים ממני... כשאני הייתי בגילם אפילו לא הייתי קרובה ללעבוד במקום כזה. איפה הם יהיו כשהם יהיו בגילי? אני מרירה פשוט על כל דבר, על אנשים שמצליחים, על אנשים שצעירים יותר ממני, אני מרגישה זקנה ומרירה, כל הזמן מקטרת, כל הזמן עסוקה בכל מיני רפשים, מציאת סיבות למה זה ככה, אני לא מרגישה מספיק מוכשרת מול ים הכשרונות הצעירים החדשים, אני מרגישה שכל השנים האלה שאמנם עברתי בהן תהליך חשוב שהייתי ככל הנראה צריכה לעבור אותו, מצד שני הן קצת התבזבזו, לא עשיתי בהן שום דבר משמעותי, רק איזה תהליך שאחרים לא עברו אותו. כל הזמן איזה מאבק, אולי אני סתם מתרצת את זה בתהליך אבל אולי גם סתם בזבזתי את כל השנים האלה לחינם ועכשיו כשאני לקראת שלושים אני ממורמרת על החיים שלי ועל עצמי. יש לי כמה חברים שהתרחקו ממני כי כל פעם שהיינו מדברים ישר התחלתי לקטר ולהתלונן על כמה שזה חרא ומסריח וכמה שאני זקנה ומה לא הצלחתי לעשות ומה לא הספקתי. הפחד שלי הוא שככל שהשנים יעברו אני אהיה יותר ויותר מרירה שאני אהפוך למה שהגעיל אותי. שואלים אותי בת כמה אני ואני מתביישת להגיד כי אני מרגישה זקנה בלה. אני זוכרת בברור בגיל עשרים שלא הייתי מרירה, העולם נראה לי הרבה יותר "פתוח" ומזמין, עם השנים אני מרגישה כמו איזו אפסית שלא עשתה כלום עם החיים שלה, לכאורה עשיתי אבל זה לא מהותי ממש, בקושי יש לי עבודה יציבה, כל המאבקי השרדות האלה שעשיתי, אולי הכל זה סתם. התחלתי טיפול לא מזמן אולם לצערי הטיפול נפסק, אני מעדיפה כרגע לא לפרט מדוע. אני יודעת שאסור להשוות את עצמך לאחרים, בפרט כשכל אדם הוא אינדבידואל. אני יודעת שלמשל, החברה המוצלחת שלי והאמביציוזית, עושה את זה ופועלת כך משום שכך היא. וגם על זה אני מרירה, למה אני לא? כי אני אחרת. אבל למה לא בכל זאת? למה אני לא יכולה גם? למה אין לי את התכונות האלה? ואם יש לי, למה הן לא ככה? למה ולמה.