מה הטעם?

אני סובלת מדיסתמיה על רקע הפרעות אישיות קשות(גבולית, נרקציסטית..) למרות הכל, כצעירה ובריאה והצורך בהכרה(הרי זהותי נקבעת ע"י התגובות אלי..), כמו גם הצורך להסתיר,הצלחתי במשך 30 שנים(מתוכם 20 שנים בולימית קשה), לתפקד, לעבוד להיות פעילה ומעורבת. חוץ ממטפליי, איש לא ידע כלום(כמובן שתמיד אני לבד ולא מצליחה ליצור שום קשר משמעותי...), ובין האנשים שבסביבתי(בעיקר בעבודה, כי אחרי ש"סגרתי הבסטה"..הסתגרתי), נחשבתי לאדם כייפי מצחיק וחברותי ומצליח.. לפני 6 שנים, נפלתי. עברתי לעבודה גדולה ויותר לא יכולתי לשחק אותה. פיטרו אותי(לראשונה בחיי, תמיד נלחמו עלי..), ומאז..לא מצליחה לחזור לחיים. כמובן שבגילי אין סיכוי למצוא עבודה, הצלחתי לקבל גמלת נכות צמיתה. ומאז אני בבונקר. לא רואה איש לא יוצאת מהבית. גם טיפול כמובן הפסקתי, כי מאיפה כסף????? זאת המציאות העגומה!!! 30 שנים לקחו ממני חצי משכורת בלי בכלל לשאול אותי, למיסים, קופ"ח, בריאות, ביטוח לאומי..מה לא. ביטוח משלים כמובן כל השנים. והיום, כשאולי סוף סוף יש איבחון מדויק יותר והבנות טובות יותר לבעיה שלי(בזמני לא ידעו מה זה בולימיה..ואין אבחנה פסיכולוגית שלא הודבקה לי..), כשאולי יש גישות טיפוליות טובות יותר להפרעות אישיות...אני לא יכולה להשתמש בהם!!!! לצערי,אולי לשמחתי, נראה לי שאני חוזרת לאוכל(עד היום לא מצאתי טיפול, תרופה, שעשו לי מה שהאוכל עושה..), אבל היום, לא נראה לי שהגוף שלי יעמוד בזה..הסעודה האחרונה..חחחח ועוד לא דיברתי על הכסף שעולות ההקאות.... אז מה עוזר שיש טיפול כשאדם מן היישוב שמחצית מכספיו נמצאים בידי המדינה..לא יכול לקבל אותו, דווקא כשהוא הכי צריך?

נ. שלום, את מתארת שנים ארוכות של סבל, גם אם לא תמיד ניתן היה להבחין בו מבחוץ, וייתכן והיה לך חשוב מאוד לא להראות את הכאב שלך, אבל כיום את לא מצליחה שלא. אני שומע אצלך כמיהה גדולה להכנס לטיפול, אך ייתכן שגם חשש לא מועט מכניסה שכזו, חשש שמתבטא אולי גם בכעס שלך ובתחושה שאת לא יכולה לפנות לטיפול שיעזור לך. לחששות הללו יש מקום, אבל חשוב גם לדעת שישנם מקומות המציעים טיפולים בחינם (כדוגמת מרפאות לבריאות הנפש). או בסבסוד כלשהו כפי שמציעות קופות החולים. כך שאת יכולה מבחינה מעשית לקבל טיפול. דרור