טיפול

טוב לי עם החופש שלה. אני מתגעגעת המון אבל שקט עכשיו. יש הרבה דברים עוקצים אבל אני יכולה להתנתק מהם לא כמו כשאני בתוך התהליך הטיפולי. בא לי לחזור לראות אותה אחרי החופש אבל לא לדון בדברים הכואבים. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל למה יש הצורך בתלות וגם בחפירה המתמידה הזו בטיפול הפסיכולגי? אשמח לקבל תזובה מפורטת.

שלום ש. את מתארת תחושה של חופש שלך סביב החופשה של המטפלת שלך. טיפול מערב פעמים רבות עבודה קשה, למטפל ולמטופל. לא פשוט להזכר במקומות קשים וכואבים, לנסות להבין ולגעת בהם, לבדוק כיצד הם מתקשרים למקומות אחרים, נוספים, בחיים. הרבה פעמים הדיבור על כך מפגיש עם תחושות קשות של עצב, כעס, פחד או ייאוש. אני מאמינה שזו, ברוב המקרים, הדרך הטובה ביותר להשתחרר ולהתמודד עם החוויות הקשות. העיבוד והארגון מחדש שלהם עוזר להכניס אותם למגירה המתאימה (בארון המתאים...) ולהמשיך הלאה. לעיתים רק הבנה והתעמקות באותם מקומות מונעת חזרה לא מודעת עליהם. הדימוי שעולה לי הוא טיפול שורש אצל רופא שיניים, או, להבדיל, ניקוז של פצע מוגלתי, שהוא כואב אבל הכרחי. מעבר לכך, אני שומעת את הרצון שלך לחופש, ותוהה האם הוא מייצג קונפליקט פנימי בתוכך, בין הצורך (או הרצון) לגעת בדברים, להעמיק בהם, לרדת לשורשם, ובמקביל הרצון להמנע ממפגש עמוק (ומכאיב), רצון להיות עם הרדוד, הפשוט, המרפרף. נדמה לי שהבנה לעומק של הדילמה הזאת תוכל לעזור לך להכיר יותר את מנגנוני ההתמודדות שלך. בהצלחה והמשך חופש נעים, מלי.