לא מאמינה..

לא נעים, לא כיף, ולא נחמד לדעת שהיום אתה צריך לשאת בתוצאות של הדרך בה גדלת. שהיום, אתה זה שצריך לשלם (פיזית ונפשית) על כל הבלגאן ש'עשו' ממך הוריך.. אתה. ל ב ד. לא בחרת בזה וסביר להניח שאם היו נותנים לך את האופציה לבחור, דברים היו מתרחשים אחרת.. אך לא כך המציאות.. תוך כדי שאני מבינה את שאני כותבת, עולה בי תחושת הבנה פנימית.. היום, אחרי הכל.. יש בי עדין כעסים כלפי אמא שלי.. ולפני יומיים, פעם ראשונה במהלך התחדשות המערכת יחסים בנינו, זאת הבריאה, אמרתי ממקום אמיתי ביותר, ישירות מהלב, את שעל ליבי. אמרתי לה במילים הכי פשוטות והכי ברורות (ברורות כמובן אך למי ש מ ס כ י ם להקשיב..); 'אני כ ו ע ס ת עליך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לכל הרוחות!!! אני לא צריכה לשאת בתוצאות של ההתנהגות שלך!!!! מדוע לא טיפלת בעצמך לפני שילדת אותי..???? מדוע אני היום, יודעת לטפל בעצמי בגיל צעיר יותר. מה קרה לך אז..????????? נכון.. בתחושותיי היום אני מבינה מה קרה לה בעברה. אני מבינה שהיא השכיחה את כל שעברה בכדי להתמודד.. הרבה מאיתנו עושים זאת.. אני מבינה ועל כן קשה לי עוד יותר לשאול אותה שאלות נוקבות שכאלה.. אך גם לי מותר לשחרר.. בהשאת הספר עליו נכתב בשרשור תחתון; "עכשיו אני".. כן. ע-כ-ש-י-ו א-נ-י. עכשיו תורי להגיד, להביע במילים ולא בהתנהגויות לא ברורות, בהשתקה, בפגיעה עצמית, בהחנקה.. וכתוצאה, זוהי הפעם הראשונה בה מרגישה מהו קשר אמיתי, לפחות בין אם לבת. יש כאב לקשר שעבר ועובר חוויות, עם עבודה פנימית ורצון לקשר (גם אם הוא מתבטא בכעס עמוק כלפי הפרטנר בקשר –אמא, כשכועסים יש סמני חיים. יש רצון לקשר. אם לא היה אכפת לי ממנה, אם לא היה מפריע לי ההתנהגות שלה, לא הייתי עוסקת בזה, חושבת על זה, מופרעת על ידי זה ובמיוחד לא הייתי עובדת עם זה ועל זה.. הרי מנקודה זאת פניתי לטיפול..) יש גם קשר. אתה מחליט מהו. אני מחליטה, בעזרת המקום בו אמא שלי מאפשרת לי להיות היום, בשונה מהעבר, להגדיר ולהבין שיש לי קשר איתה בכל מובן המילה. קשר, זה שקושר, הייתי משתמשת גם במילה; מאחד. יש רגעים לא קלים. רגעים בו אתה מבין שאתה לא תשנה את שקיים. אתה פשוט צריך ללמוד להתמודד עם מה שיש. לתמרן את עצמך בנפתולי המבוך, להתעקש על מה שמגיע לך כילד להורה, להצליח איכשהו, לנסות להיות סבלני.. במיוחד כלפי עצמך והכי חשוב, לפתוח דברים שנסגרו על סורג ובריח, בתעוזה.. עם כל הפחד.. עם סבלנות.. ולתת לזמן להבשיל את העולה על פני השטח.. לפני שנה וחצי הייתה הפעם הראשונה בה פניתי בדיבורים לאימי, לאחר שנה של נתק טוטאלי. פיזי ורגשי. זה קרע אותה כמעט לגזרים אך אני הייתי קרועה מבפנים. לחתיכות. מרגישה רעה כשאני מדברת כך עליה. אך אין מה לעשות.. אני נקרעתי לגזרים שלא באשמתי, גם לא באמצעותי. והתוצאות, על הקשר החונק, נפלו. די סביר שכך יהיה כשגדלים על ידי סבל נפשי עמוק כל כך.. בין אם זה אלימות מכל סוג שהוא, בין אם זה חסך רגשי עמוק, בין עם זה סחבת של דורות, חוסר 'במה' או מקום בטוח לנפש הקטנה שבנו.. שנאתי אותה. שנאתי שהיא אף פעם לא עמדה לצידי בכל שקרה. שנאתי אותה על שלא ידעה איך להיות בשבילי.. (ואיך תדע..? הרי אף אחד לא היה שם בשבילה, בילדותה) שלא ידעה להקשיב, שלא נתנה לי מקום, הרי תמיד אני זאת שהייתי לא בסדר.. נ-ש-ל-ט-ת-י על ידיה. הייתי בובה. לא חייתי בזכות עצמי. הייתי שפוטה שלה ושל הבעיות שלה.. (((((((((((((((איך אני מעיזה לחשוב ולדבר עליה ככה היום??? למרות השינוי???)))))))))))))))עד היום אני רואה את הקושי שלה להקשיב מעבר.. להקשיב כנראה למה שעדין מאיים עליה.. (אגב, שרית.. חושבת עליך עכשיו וגם על אמא שלך. לא פשוט..) להקשיב למה שיוצא משליטתה.. לאט לאט, תוך כדי שהיא לומדת להיות עם עצמה, כנראה שהיא לומדת גם להיות עם אחרים ואיתי (מעניין מדוע רשמתי את עצמי שנייה ב'רשימה'.. 'אחרים' ואז אני..?? יש עוד על מה לעבוד. טפיחה של החיים, המציאות על הפנים..) כל זה קרה לפני יומיים. אני אמרתי את שלי, בטלפון, התקשרתי אליה באטרף ואז הייתה שתיקה. כזאת שרועמת אך.. גם קצת קצת מכילה.. בו זמנית.. היא הקשיבה לי (((((((!!!))))))) ואני חשבתי לנתק את השיחה אחרי מה שאמרתי.. הייתי שלמה עם עצמי. העזתי. תוך כדי פליטת whatever כי כבר לא היה מה לאמר, על הדרך לניתוק, שאלה אותי אימי אם אני רוצה להמשיך ולדבר איתה בנושא.. לא האמנתי למשמע אוזני!!! היא גם מקשיבה לי, גם מצדיקה את כל טענותיי, וגם רוצה לשבת ודבר איתי על זה (((((((((((((((אאהההההה))))))))))))))))) להיות לי למשענת עם התחושות הקשות שבי..???? לא להאמין. הקושי פה היה עצום. להיות במקום בו אתה כל כך (אבל כ-ל כ-ך) כועס וגם להרגיש מוכל.. ועוד על ידי האדם עליו אתה כועס הכי.. כועס לכדי טרוף. כועס מהמקום הכי כ ו א ב.. זה שפעם דימם.. והיום הוא בגדר צלקת טרייה.. אוי אלוהים.. א"א להסביר את התחושה. התחושות.. פה אומר שוב; כך מסתמן קשר אמיתי בעיני.. גם מצידה של אימי ההתקדמות ניכרת.. קשה לי לספר זאת אולם לא יכולתי לבקש יותר מזה.. ועוד בידיעה של המקום ממנו הקשר שלנו מגיע. מהמקום הכי הכי חונק, כמעט ממית, הקשר עליו הסכמתי לוותר אך בו זמנית לא במודע, נלחמתי כמו סימבה קטנה.. משם התקדמנו למקום בו כעס והקשבה מעורבבים יחד... הרי מפה גדלים.. וזה מה שקרה לי השבוע.. זה טלטל אותי.. אבל חיזק בו זמנית. כמו שכתבתי בשני, מאורע זה גרם לי להעריך את מה שיש לי וכן את הסובבים אותי.. עם כל הקושי.. לא קל לי לקרוא את מחשבותיי, תבטיחו לי שעדיין תהיו איתי בתחושות.. שאני לא אפסיד מזה שהרגשתי צורך לשפוך את ההשראה שבי.. ולהודות.. קשה לי משום שאני עדין מאוד כועסת.. גם עליה.. אבל מרגיש מוזר, שונה משום ההכלה.. אני גאה בעצמי. אני גאה בדרך שלי. כואבת, כואבת מאוד על העבר, אך גאה. ~נילי~

שלום נילי ניכר עד כמה את עמוסה ומצפת בתחושות, עד כמה את בעיצומו של תהליך משמעותי מול הסובבים אותך, מול עצמך ובאופן ספציפי - מול אמך. אני מקווה שהקשר האמיתי שנוצר לראשונה ביניכן, הפצע הזה, שדרך הדיבור וההעזה שלך וההסכמה וההקשבה שלה (לראשונה, כפי שאני מבין), מתחיל להגליד, ימשיך להחלים ויסייע למערכת החיסון הנפשית שלך בכלל ולפצעים כואבים אחרים. מקווה שתמשיכי כך, עם האמת שלך ובדרך לחיבור. בהצלחה דוד