חסך רגשי: גורמים אפשריים, מצבים דומים ומאמרים

טיפולים חדשניים בשרירנים ברחם

שרירנים ברחם הם תופעה שכיחה שגורמת סבל לנשים רבות. אולטרה-סאונד ממוקד הוא דוגמה לטכניקה לא פולשנית לטיפול בבעיה הכואבת שרירנים (מיומות) של הרחם מתפתחים מתוך רקמת שריר הרחם. הם הגידולים השפירים השכיחים ביותר בקרב נשים. אצל כ-50% מהנשים בעולם המערבי עלולים להימצא שרירנים ברחם, חלקן לא יהיו מודעות לכך. כ-25% מהנשים סובלות מסימפטומים שונים כתוצאה מהשרירנים, כמו דימום חזק, כאבי וסת, וסת ממושכת וארוכה, דימום בין-וסתי, לחץ על הבטן התחתונה, תכיפות ודחיפות במתן שתן, כאבים בעת קיום יחסי מין וכאבים בגב התחתון. תלונות אלה גורמות לפגיעה קשה בסדר היום של הנשים עד כדי חוסר יכולת לצאת לעבודה, לפגיעה באיכות החיים ואף לתחלואה בדרגות שונות עקב איבוד דם ואנמיה, לחץ על דרכי השתן ועל המעיים ושינויים בהרגלי השתן והיציאה. בנוסף, ידוע ששרירנים עלולים לגרום לאי-פריון, בעיקר כאשר הם בולטים לתוך חלל הרחם או חודרים אליו; או...
ללמוד עוד על חסך רגשי
טיפולים חדשניים בשרירנים ברחם-תמונה

שרירנים ברחם הם תופעה שכיחה שגורמת סבל לנשים רבות....

מאת: ד"ר ירון...
16/03/2009
התמכרות להימורים: איך יוצאים מזה?-תמונה

התמכרות להימורים נובעת לרוב מחסכים רגשיים בילדות. זמינות...

מאת: אמינה...
18/04/2017
התמכרות לאוכל: אבחון וטיפול-תמונה

דיכאון, טראומה או חסכים רגשיים עלולים לגרום להתמכרות לאוכל....

מאת: ד"ר סבטלנה...
24/04/2017
אלפי הריונות בלתי רצויים מדי שנה בישראל-תמונה

ארבעת אלפים בנות עשרה יולדות מדי שנה בישראל. עובדה זו נחשפה...

מאת: ארבעת אלפים...
26/03/2001
מחפשים את הרופאים הטובים בישראל לחסך רגשי?
יש לנו את המאגר המושלם עבורכם
קרא עוד

חסך רגשי: תשובות ממומחים וייעוץ אונליין

תשובות לשאלות

שלום קשריי מתאפיינים באובססיה. תמיד כל חיי בחרתי בקשרים שנאלצתי להתאמץ על מנת לזכות בפירורי קשר . האם יש קשר בין זה להפרעה כפייתית ? איך מטפלים בזה ? מציתי את הקשרים האלו מציתי את הכאב אני מוכנה לשינוי אשמח לקבל מידע שיעזור לי לטפל

היי יפה, על פניו לא נשמע לי שמדובר באובססיה. בחירת קשרים כתוצאה מדפוס לא בריא כלשהו בדרך כלל נובעת מסכמות חשיבה בעייתיות. סכמות החשיבה נלמדו בילדות, ופיתחו אצלנו דפוסי התמודדות שעזרו לנו בתקופה ההיא, ומכשילים אותנו כיום. לדוגמא: אדם בעל סכמה של חסך רגשי, שחווה בילדותו קרירות רגשית מהוריו, יחפש (באופן לא מודע כמובן) בני זוג שמעניקים מעט מאוד מבחינה רגשית. אדם בעל סכמה של נטישה (שחווה בילדותו נטישה פיזית או רגשית) יחפש בני זוג נוטשים ולא יציבים. הטיפול בסכמות החשיבה האלה ועקירתן מן השורש נקרא "טיפול ממוקד סכמה" או "סכמה תרפיה", והוא סוג של טיפול קוגניטיבי התנהגותי (טיפול CBT). הוא מתאים במיוחד לאנשים החווים קשיים סביב הנושא של מערכות יחסים. בברכה, שרון לויט פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית טיפול באובססיות, חרדות, דיכאון וכעסים כספרי 29, חיפה www.cbthaifa.com לקביעת תורים: 052-6794975

אודי, בכל פעם שאתה משווה אותנו (משתתפי הפורום, ומטופלים בכלל) לילדים או תינוקות, אני כועסת עליך. זה "מקטין" אותנו. זה מבזה. זה משפיל. זה לא מכבד, וזה יוצר עיוות: אתם (המטפלים) בשלים, בוגרים, מנוסים, יודעים, שכלתניים, בריאים.... ואנחנו, לעומת זאת, חלשים, חולים ואינפנטיליים. זה פוגעני! נטע.

אם יש התנהגות שהיא טיפוסית לילדות, האם משנה אם תתני לה את התואר ילדותי אם לאו? שהרי המהות היא הקובעת! ואולי אודי נותן את התיאור כדי לעזור להבין את השורש המהותי של הגורם להתנהגות הזו

אבל אולי בתוכי אני רוצה משו מזה בכל זאת.. פשוט כשאודי אומר את זה, זה פתאום מרגיש חודר ומפחיד מדי. ככה לפחות זה אצלי נראה לי...

היי נטע, נעים לראות אותך. את יודעת, התגובה הראשונה שלי הייתה קווץ' בבטן, כי אני יודעת למה את משייכת ישר את הילדות לחוסר אונים ולחולי. במקרה הזה פתאום נורא ברור למה זה מקטין להחזיר אותך לספירה הזו, למה זה כוחני. ומבחינתי, אני מרגישה שהקישור לילדיות הוא קישור לאנושיות גולמית שכזו, שנמצאת אצל כל אחד וגם אצל המטפלים. פשוט אצלהם היא מתבטאת ב-50 דקות בשבוע שהם גולמיים ופגיעים אצל מטפל אחר... כמו שאני ילדית איתה (טוב, מנסה ולא מצליחה) אבל במקומות אחרים לא. נעמה.

אני רוצה להשאר ילדה קטנה לנצח....שם היה אחרת......כשגדלתי הבנתי :( ולכן שונאת להתבגר......יש עוד סיבות

היי נטע, מתחברת למילים של נעמה. גם אני אצל המטפל ילדה וזה כואב.....אבל גם מרפא. וכשאני מטפלת באחרים אני נתפסת כחזקה יותר. הכוחות הבוגרים יוצאים אצלי מול ילדיי והמטופלים שלי. וזה בן אדם נטע.זה. עם כוחות וחולשות. מבינה את במקום הפגיע והחשוף.כל כך מבינה. נטע יקירה,רוצה לעטוף אותך במים שתרגישי צפה וקלה והמים יבלמו את הזעזועים. ואת שוחה בפנים המים החמימים וטוב לך ורגוע. הנה את נושמת לאט לאט..... מכניסה ומוציאה אוויר. תרפי יקירה.... שלך הילה

מטופלים הם לא ילדים! הם אנשים בוגרים אבל עם חסכים רגשיים מסוימים. זה באמת מקטין לדבר עליהם ואליהם כאילו היו ילדים ולגיטימי רק אם וכאשר המטופל מוכן ומעוניין בכך לא באופן אוטומטי וגורף כי חוץ מהחלקים הילדיים שיש בכולנו יש גם את החלק הבוגר שחשוב תמיד לכבד אותו בהתאם ולהכיר בו

הי נטע, הרבה כעס יש אצלך היום :-) ... אבל בכנות, המקום ממנו את חשה את הפגיעה הזו נראה לך בוגר? ומאיפה הגיע ה"ואנחנו, לעומת זאת, חלשים, חולים ואינפנטיליים"? בוודאי שזה פוגעני אם זה נחווה כך... אודי

אני בן 23, מתאמן 5-6 פעמים בחדר כושר, מתמיד בימונים אירוביים ודיי אובססיבי למראה החיצוני שלי. במהלך כל השבוע אני לא חורג מילימטר מהתפריט. ואם כן, אני כבר יודע איך לקזז את זה. אין לי שום חשקים. אפילו לא לשליש בירה או קוביית שוקולד - דברים שאני לא מסוגל להכניס לגוף פסיכולוגית כבר. אבל... כשאני מגיע לארוחת שישי... אני מתהפך. לא מפסיק לזלול, להכניס קינוחים. בעקבות זה קשה לי לבלות אחרי מרוב תסכול ומרוב תחושת מלאות יתר. וכשאני חוזר הביתה - המאנץ' לא נעלם. חייב לדחוף עוד משהו לפני השינה והולך לישון עצבני עם נדר שזה לא יקרה שוב. ואז אני קם בבוקר שבת... והכל נעלם. באורח פלא. שישה ימים נוספים של בריאות ואימונים. למען האמת, הפעם השבועית הזאת של הבולומוס לא גורמת לי לשינוי בגוף. ועם זאת... היא מוציאה אותי מדעתי, מורידה את הדימוי העצמי שלי ומכניסה אותי לדיכאון.

תומר שלום רב, ייתכן שאתה מחמיר עם עצמך מאד במהלך השבוע. אני לא יודעת על פי איזה תפריט אתה אוכל, מי נתן אותו והאם הוא מאוזן מבחינה תזונתית, אבל נראה כי הדבקות שלך בתפריט הזה יוצרת חסכים רגשיים ו/או פזיולוגיים ולכן בארוחת ערב שישי נשברים הכללים שהכתבת לעצמך ואתה עובר לאכילה שהיא גובלת אולי בהתקף של זלילה. בעקבות התקף הזלילה מופיעים רגשות אשמה ודכאון. אני ממליצה לך לפנות לייעוץ למרכז לטיפול בהפרעות אכילה, שם יעזרו לך לאזן את התזונה שלך לאורך כל ימי השבוע ולהיגמל מהתקפי הזלילה של יום שישי בערב. ייעוץ מקצועי יעזור לך מאד לאמץ אורח חיים בריא ולהרגיש טוב יותר בכל ימות השבוע. בהצלחה ד"ר שרון עירון שגב

תשמע.... ככה זה התחיל אצלי, רק פעם בשבוע... אז כעברו השנים זה קורה לי המון פעמים בשבוע והמלחמה שיש לך בימי שישי יש לי כל יום כל רגע של חיי. תעשה משהו, תחפש טיפול כל עוד זה לא דופק אותך עוד יותר... אתה בדרך לא טובה. :(

10/06/2014 | 00:44 | מאת: אלעד
מתוך פורום בריאות הנפש

שלום, אני בן 21, חייל. אני כבר יותר משנה בצבא, אליו הגעתי לאחר תקופה לא פשוטה שהייתה כרוכה בין השאר בהתרחקות מהדת וניסיון להשתחרר מדיכאון, חרדות, חשיבה אובססיבית ועוד כל מיני, שליוו אותי תקופה לא קצרה. נעזרתי גם בטיפול פסיכולוגי, שבין השאר גרם לי להבין שאני כלאתי את עצמי במקום שלא היה לי טוב בו. כמו כן היה לי ברור שלא הכול נפתר עדיין-זו הייתה תקופה קשה מאד. בצבא המצב השתפר, והכול נהיה רגוע יותר, אבל אני תמיד חשדתי שאני מפתח מעין מעטה אדישות ובריחה ולא בהכרח רק ריפוי. ברור לי שיש שיפור אמתי, לא בריחה אלא יותר חיבור לעצמי ולמה שאני רוצה (בעיקר לא רוצה), סבלנות, השלמה ועוד הרבה תכונות חיוביות. אבל עדיין, לאורך היום אני מרגיש הרבה פעמים ריקנות- שלא מובילה לדיכאון או משהו כזה בהכרח, אבל קיימת. אני מאמין שלמדתי גם להיות סבלני, ולקבל את הריקנות כשלב... ובכל זאת, לאחרונה אני נמצא בתפקיד קצת מעפן בצבא, בלי הרבה חברים מסבבי, שלפעמים מכניס אותי ללחץ עקב הציפיות (רובן ציפיות שמועצמות על ידי- אני חושב שאני מגלה שאני קצת חסר ביטחון, ומאד לחוץ במערכת הזאת... לא יודע למה כי בסופו של דבר אני מצליח להתמודד עם המשימות יופי- זה גם משהו שאני אשמח אם תתייחס אליו). הלחץ הזה השבוע גרם לרגשות הריקנות לצוף יותר חזק מכרגיל. ופה אני אגדיר יותר טוב את תחושת הריקנות. לאחר הרבה זמן של ניסיון להבין את התחושה, אני חושב שהכי טוב להגדיר אותה כך- חוסר יכולת להיקשר לדבר מסוים, או ערך מסוים, או משהו ששווה ללכת לאורו, לאהוב אותו, להפוך אותו למשמעותי- אני לא מצליח למצוא את המשמעות בשום דבר. אז ברור שזה לא מוחלט, ואני רוצה דברים ביום יום, ופועל למענם, וברור שאני נלחם בזה ומראה לעצמי שאני נהנה מדברים, ומזכיר לעצמי שאני מחפש עדיין ולא חייבים לדעת מה רוצים ובמה מאמינים... ובכל זאת התחושה הזו היא יותר מחיפוש שגרתי... אני מרגיש שזה ממש חסך רגשי, אולי מגננה בעקבות התקופה שעברתי שבה ניסיתי לאחוז בשיניים במשמעות באשר היא (דתית, ערכית...) למרות שממש היה לי רע כי זה היה תדמית שלא נגעה בי. אני מרגיש מפורק מזה, זה כמו ללכת עם אקווריום מסביב לגוף, להיות חלק מהכול, אבל בווליום נמוך, לא לגעת באמת, לא לרצות באמת. אני יודע שהמכתב הזה ארוך מאד, אבל הנה השאלה שלי- מה אתה חושב על החוויה הזו? על חוסר היכולת הזה לבחור במשהו כבעל ערך, כמשהו ששווה את הזמן והמרץ שלי? האם זה המקור? או התוצאה של משהו אחר? האם זו באמת מגננה\תגובה (אולי טראומטית אפילו) למה שעברתי? ואיך מקלים על התחושות בכל זאת?

באמת קשה לקבועממה אתה סובל, ממליץ כי תפנה לאבחון פסכאטרי כדי שיגיעו לאבחנה טובה ,ואולי אף ימלצו לך על טיפול תרופתי