שלום מלי

אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לכתוב כאן, הרבה מחשבות מתנגשות לי אחת בשניה ולא ממש מצליחות לצאת החוצה, אז אני אנסה ואקווה שמשהו בכל זאת יובן. רציתי לומר לך מלי תודה רבה שאת כאן,לא יצא לי לכתוב פה מאז שהגעת (חוץ מלאחל לך בהצלחה כשהגעת לראשונה) אבל אני נמצאת הרבה מאחורי הקלעים, קוראת ומנסה לקחת קצת מילים ומחשבות לעצמי. כשאני כאן אני מרגישה קצת שאני בוגדת בטיפול שלי, כאילו רק שם זה המקום הנכון להוציא את המילים. כשליאת היתה וכתבתי כאן שיתפתי בכך את המטפלת שלי ולא היה נראה שהיא מסתייגת מכך או שזה מפריע לה (חוץ מזה שזה היה נשמע לה שאני בוחרת את המקום הזה כי הוא כאילו מחוץ לעולם האמיתי וכאן אני בעצם לא מפריעה לאף אחד ולכן אני מרשה לעצמי- מה שנכון... אני בדרך כלל מרגישה מול אנשים שאני מציקה ומעיקה) והיא תמיד מעודדת אותי לשתף אנשים גם מחוץ לטיפול במה שקורה איתי ולא לשמור הכל בבטן. כן מוכר לי המקום הזה שאני נאמנה למישהו אחד ולא יכולה באותו זמן לשמור או לפתח קשרים חדשים ולכן החלטתי בכל זאת לכתוב למרות שאני כבר יודעת שאני אצטער על זה ושאני אגעיל את עצמי. נמשכתי בשבועיים האלה לתוך חור שחור שלא נגמר כשכל הזמן מתנגן לי בראש השיר 'הילדה שבשק' של קורין אלאל "... יש אנשים שנושאים איתם שקים/ של סודות וחטאים ומעשים רעים/ יש אנשים שנושאים איתם שקים/ ויש כאלה שבתוך השק חיים..." חשבתי הרבה על מוות בשבועיים האלה, רציתי להיעלם, שכל מה שקשור בי פשוט לא יהיה. התחלתי כבר לחשב כמה צער המוות שלי יביא אחריו ועד כמה זה יפגע, אפילו הצלחתי לדמיין את ההלוויה שלי (ואני שואלת את עצמי שוב ושוב כל פעם כשזה קורה, למה אני כל כך חלשה, למה זה הפתרון שאני בוחרת, למה אני לא מוצאת דרך אחרת???). לא העזתי להביא את זה לטיפול, למרות שהיא כבר יודעת משהו על המקום הזה בחיים שלי, רק באחת הפגישות אחרי שכבר נגמר הזמן אמרתי שחשבתי הרבה על המוות אבל לא יותר מזה. אני לא מעיזה להוציא את המילים האלה מהפה שלי ובמיוחד לא מולה. לא יכולתי לסבול יותר את הקיום שלי בעולם הזה, אני לא חושבת שאני אי פעם אעיז לפגוע בעצמי באופן פיזי, אבל הרגשתי שאת הנפש שלי קצת הרגתי, שללב שלי כל כך כואב שיכול להיות שלבד הוא פשוט יפסיק לפעום, הרחקתי מעליי כל כך הרבה אנשים יקרים שדואגים לי. מחשבות שחורות כבר היו לי אבל אף פעם לא בעוצמה כזאת. ועוד מעט תכנס לה שבת המלכה שהיום מביאה איתה גם את טו באב- חג האהבה ואני אאחל לכל מי שרק רוצה- שהשבת תהיה שבת מנוחה לגוף ולנשמה, שבת שתביא איתה הרבה אהבה שתישאר כמה שרק אפשר, שתיגע בכל המקומות הכואבים ותשלח קצת הקלה וגם שמחה אם אפשר (והלוואי שאני ארצה).

שלום לך. כתבת הרבה דברים, מרגשים, נוגעים, כואבים... איחלת בהרבה כוונה לאחרים, ולי בעבר, שקט והצלחה, ובכל זאת, כשזה מגיע אלייך, נדמה שיש כ"כ הרבה כאב וצער, שאין מקום לליטוף, לחום, לרכות. ונשארתי עם האמירות שאת מגעילה את עצמך, שהרבה דברים שאת חושבת, מרגישה ועושה הם אסורים, מקבלים קונטציה של בגידה, משאירים אותך עם תחושה של גועל ובחילה. ותהיתי מדוע זה כך. איפה קלטת, בחושים החדים שכ"כ ברור שניחנת בהם, שיש מחשבות, רגשות או מילים שרוחשים בתוכך ושהופכים אותך למלוכלכת, מגעילה, לא ראויה. מתי הבנת שלבקש, להזדקק, להעזר, משמעו להיות חלש, בזוי, דוחה. כמו המטפלת שלך, גם אני הייתי רוצה לחזק אותך במקום הזה, להעביר לך את המסר שהכאב, העצב וההזדקקות שלך נוגעים ללב ושהלוואי ותוכלי גם את לגלות מול אותם סובלים בתוכך רכות ואמפטיה. בהצלחה, מלי.