זה נגמר...

אולי. הפעם באמת? לא יודעת מה לחשוב אפילו. כאמור, מזה זמן מה היא מאיימת שוב ושוב להעיף אותי מהטיפול. היום היא הכריזה: "די! אני לא יכולה להכיל אותך ככה!" והתנאים החדשים הם: פעמיים בשבוע ופגישות של 50 דקות. היא יודעת שעבורי זה בלתי אפשרי, כזה קיצוץ בבת-אחת... או בכלל... שתי פגישות בשבוע (תזכורת - כיום מדובר ב-4, מזה כשנתיים+). דרך אלגנטית להפליא להעיף אותי, אבל שזה יהיה מיוזמתי, הלא כן? שזה לא יהיה המצב שהיא תהיה ה"רעה" בסיפור, למרות האיומים, שהיא אכן תעיף אותי... היא "רק" מציעה פשרה... לא, לא... השינוי הזה זה מעין חינוך מחדש... ללמד אותי להעריך מחדש את מה שיש לי (אלוהים! היא חושבת שהיא פאולו קואלו וזו וריאציה מודרנית של האלכימאי?! ואת האלכימאי לא ממש חיבבתי גם כשקראתי אותו אי-אז, כשהוא יצא לאור).. ע"ע היא, הפגישות והטיפול בכלל... באותו רגע, כשהיא הצהירה על כך, ידעתי שלמרות הקוקטייל התרופתי המרגש שלי, הפירוק היה ברמה התאית... שום תרופה לא תוכל לעצור את זה ולמנוע את מה שיקרה. אני לא מתכוונת להעלות מינון בשל "עת משבר". לא רוצה. זה גם לא יעזור ממש. דווקא הייתי אתמול אצל הפסיכיאטר... שלומו מצוין, הוא מרגיש טוב והכל בסדר. הוא אמר לי, שעבר הרבה זמן מאז שהוא דיבר עם הפסיכולוגית ושאל איך בטיפול. אמרתי לו שלא ממש ברור, שזה משתנה משבוע לשבוע, ולעתים מפגישה לפגישה. אבל זה היה אתמול. לא צפיתי את היום. שהיום היא לא יכולה להכיל אותי יותר 4 פעמים בשבוע. וששתינו סובלות. והאמת? זה לא משנה מה לי יש להגיד בנדון! היא לא יכולה וזהו! אז לא... כמו שעברי לידר שר "יותר טוב כלום מכמעט". גזר דין מוות. שיהיה.

שלום. מעבר מפגישות תכופות וצפופות לפגישות דו שבועיות הינו שינוי גדול, משמעותי. אני שומעת אותך מתייחסת בעיקר לחווית הדחייה, לתחושה שהמטפלת מיואשת ומוותרת עלייך, בוחרת להרחיק אותך ממנה. ואני תוהה על הקול הזה, שמפרש גבול כדחייה, ושמתקשה לראות את הערך והחשיבות שבכך. הרי המטפלת מתעקשת איתך על הטיפול (פעמיים בשבוע הם עדיין לא מעט, רחוק מאוד מלהיות כלום) ובכל זאת בעיניך זה נחווה כוויתור עלייך וכהרחקה שלך. אני תוהה מה את מספרת בכך על עצמך, על עברך ועל החוויה שלך בעולם. אני שומעת רמזים למקום שבו גבול ושמירה התערבבו והתבלבלו, ולמקום בו רצון לעזור לך מתחלף מייד בתחושת דחייה. אני מקווה שתוכלו, יחד, לבדוק זאת בטיפול, ושתוכלי להבין, שכלית ואולי אח"כ גם רגשית, את ההחלטה שהתקבלה. בהצלחה, מלי.

4 שעות אחרי הפגישה קיבלתי ממנה SMS... היא כתבה שהיא מצטערת. שהיא הגיעה לקצה שלה. שהיא לא נותנת אותי (בכלל שכחתי שהדבר האחרון שאמרתי לה לפני שיצאתי מהפגישה היה "את פשוט נתת אותי" - בדיעבד הסתבר שהיא הבינה את זה אחרת ממה שהתכוונתי), ולא לוקחת לי שעות. שהיא באמת מתנצלת, שזה משהו שלה, שהיא צריכה להבין ושהיא מבקשת שאבוא מחר (היינו - היום). לא יודעת למה, אבל זה הכעיס אותי. התחושה הזו, שהיא יכולה לעשות בי ככל העולה על רוחה (מאוחר עוד יותר פתאום חשבתי על המילכוד הזה של נשים מוכות... היא חוטפת, הוא חוזר עם זר פרחים, התנצלות והבטחה שזה לא יקרה שוב... עד הפעם הבאה כמובן) - שמעתי ממנה הרבה התנצלויות בזמן האחרון... על דברים פעוטים מזה... על הבטחה ליצור קשר ביום מסוים שנשכחה וכו'... התלבטתי אם להגיב או לא, ואם כן, אז מה לכתוב. עניתי לה די בקצרה ובכנות. בתשובה היא התנצלה שוב, כתבה שהיא לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה, על החלק שלה, ושהיא תדאג לטפל בזה. ושוב - שאבוא מחר וננסה לדבר על זה. אז באתי. לא מעמדה של שמחה לאיד. אחרי הכל, יצאתי מנקודת הנחה, שאם היא פנתה אליי אחרי 4 שעות, אז זה בטח הטריד אותה לא פחות מאשר אותי - אם לא יותר. היא לא נכנסה לפרטים - ואני לא שאלתי - אבל היא אמרה שהיא באמת פחות מסוגלת להכיל בזמן האחרון... זה פשוט בא לידי ביטוי בעיקר מולי... אבל זו לא צריכה בעיה שלי. היא תלך לטפל בזה - אני לא צריכה להיות בעונש בגלל העניינים הפרטיים שלה, אבל חשוב להבין איך ומה קורה בינינו, ומה אפשר לעשות בתוך הקשר, בשביל להקל על שתינו, וזה בלי קשר לבירורים שהיא תעשה בנוגע לעצמה. כשהיא אמרה לי אתמול "תחליטי מהם היומיים שאת רוצה להשאיר" עניתי לה "לא, אני לא". סירבתי לשתף פעולה עם כל הדבר הזה. ידעתי שזה הכל או כלום, החלטתי ככה. כי זה לא היה עניין של הצבת גבול... אני מכירה אותה מספיק טוב בשביל לדעת את זה. בדיעבד, חוסר היכולת שלי להבין היה הגיוני הפעם... תודה מלי...