לכל דבר יש עת

עת לשמוח ועת לבכות. אז איך זה שאני כל הזמן עצובה ובוכה. כואבת כאב אינסופי שלא מסתיים. מחייכת כלפי חוץ שאנשים חושבים שאני פוסטר של אופטימיות בוהקת ומנצנצת. וכבר עברתי כל כך הרבה טיפולים וזה לא נגמר. זה עדיין לא נגמר. אני לא מאמינה שיכול להיות אחרת. ואני לא מבינה מדוע ולמה המטפלת הראשונה שלי לא מוכנה לקבל אותי בחזרה. למען האמת אני כן מבינה. היא המראה המושלמת שקיימת שם יום יום, שעה שעה, כדי להזכיר לי כמה אי אפשר להיות איתי. וזו הנקודה היחידה שמניעה אותי לשינוי. שאני מאמינה שאם רק היא תאמין בי, שאם בה תהיה התקווה עבורי אז אני אוכל קצת להרגע מכל הכאב הזה. ושוב ושוב אני מנסה, ושומעת את האנחת יאוש בקולה למשמע קולי. היא לא רוצה לשמוע אותי. היא בחרה שבגילה המתקדם היא רוצה חיים קלים יותר ואין לה כוח אלי בחייה. איך אני מתמודדת עם זה?

שלום גילי אני מבין שבתחושתך יש את גילי האופטימית, המוצגת לחברה, ואת גילי הכואבת והפצועה, החבויה פנימה. ייתכן וזו הסיבה שאת נמשכת כל-כך לשוב למטפלת ראשונה שלך - משום שהיא מסמלת עבורך את השיקוף המושלם של גילי שאיש אינו רואה - גילי הדחויה וחסרת הערך. נדמה לי שאולי ישתלם לך לזנוח את המראה האכזרית הזו (לתחושתך, בהחלט לא בהכרח לפי תחושת המטפלת!) ולהמשיך לחפש מראות שישקפו את כל צדדיך, את הגילי מבפנים ומחוץ, ויעשו לך צדק. בהצלחה דוד