דוד

נכנסת לכאן מאתמול .. אבל אני לא מצליחה לכתוב אפילו כאן כלום. זה רק כואב. כאב ששורף. אין אויר לנשום . חנוק . החלון פתוח . זה לא עוזר . המילים לא יוצאות. לא יודעת איך להסביר לך דוד , ויחד עם זאת צריכה לשמוע אותך דרך המילים ולהרגע. אני בוכה בלי קול. וצורחת בשקט.. מבפנים אחד הטיפולים הכי קשים שלי היו ביום שני. הרחתי בזמן הטיפול .ריחות של סיגריות .שיחזור מהאונס/ מהפגיעה .. לא יודעת . פחדתי מהמטפל .רציתי שהוא יפתח חלון .אבל לא הסכמתי שהוא יתקרב ליידי , ישבתי על הרצפה , התרחקתי לאט לאט יותר ויותר לכיוון הקיר . פחדתי ממנו דוד . הרגשתי כאילו והוא יפגע בי . בכיתי כמו ילדה קטנה . אני לא יודעת מה קרה לי . אחרי שנתיים של טיפול בחיים לא חוויתי פלאשבק ושיחזור של הטראומה בצורה כזו אמיתית. פחדתי ממנו , אמיתי כזה , התבוננתי לו בעיניים העדינות וראיתי מפלצת. פחדתי להיות איתו בחדר. לא ידעתי איך לצאת משם. נבהלתי. באיזשהו שלב לקראת סוף הטיפול זה נרגע , הוא לא חדר למרחב שלי , נתן לי את הספייס שלי , יכול להיות בגלל זה הצלחתי לעבור את הגל , אבל אני מפחדת , מפחדת לחזור לשם ביום חמישי , מפחדת לחוות את זה שוב מחדש. אני רוצה לברוח . אני חייבת לברוח . אני לא מסוגלת לחזור לשם שוב. אני לא מסוגלת. שרית. נ.ב <> קראתי אותך חברה יקרה , תודה , אבל אני לא מסוגלת להגיב לך כרגע , אני לא מסוגלת , להיות עם עצמי בשום מקום.

שלום שרית אני קורא את מה שכתבת וחושב עד כמה התהליך שאת עוברת דורש כוחות ואומץ ועד כמה אתם עומדים בו ביחד - את והמטפל. כי אין ספק שאת מלאה בחרדה, ואין ספק שאת מוצפת עכשיו בתחושות ונטולת כוחות, ונשבעת לא לחזור לשם. אבל גם אין-ספק עד כמה הדיאדה הטיפולית שלכם חזקה, ומחזיקה מעמד מול הגלים. וכמו בים - לפעמים צריך לצלול מתחת, ולפעמים לעמוד ישר, אבל הגל תמיד עובר. ואצלכם אתם עוברים אותו ביחד. ואת שורדת את הים וממשיכה הלאה - עם כל משברייך וגלייך..תמשיכי כך. להתראות דוד