הכל התחיל כש....

בואו נאמר שבאופן כללי עד שלא פניתי לטיפול פסיכולוגי - בגיל 29, מצבי היה תקין ומשביע רצון למדי עד שמצבי החל להידרדר קשות אצל מטפלת קרה, מרוחקת, פאסיבית, ארכאית, חסרת רגישות ותובנות, ממהרת מאוד לשפוט לפני שמשכילה לשמוע ולהכיר אותי ואת העולם שבו אני חייה, קוראת ומשתמשת באבחנות פסיכיאטריות בקלילות ומבלי משים כאילו היה זה למסור דרישת שלום לחבר- לא העמיקה והיתה קשובה לסביבה התחרותית שבה עבדתי, לאינטריגות, לפוליטיקה ולדינמיקה- ולפיכך, טענה שעלי לתת מקום לבוס /ית או האחראית עלי במקום עבודה, לתת לה להרגיש שהיא מנהלת את העיניינים וכשקרה בפעם הראשונה בחיי שפוטרתי והתפטרתי בו זמנית ממקום עבודה, זה קרה אחרי שנה שהייתי אצלה (שבמהלך שנה זו גם הספקתי לעבור תאונת דרכים כהולכת רגל ולשבור אותה), היא משום מה גם לא החשיבה את 3 החודשים בהם ישבתי רוב הזמן מנוטרלת בבית כשרגל ימין מגובסת, בלי יכולת לנהוג ברכב הידני וספרה חודשים אלו כחוסר יציבות בחיים ו/ בעבודה). את הפיטורים דווקא לקחתי בכיף, הניסיון הראשון שכביכול "נכשל" הביא אותי להבנה ברורה יותר בנוגע לתחום המקצועי (זאת הסיבה העיקרית שפניתי בעטיה לטיפול), היא מצידה התעקשה שאראה ואחווה את הניסוי והטעיה שלי ככשלון מוחלט שארע כל כולי באשמתי בגלל שלא נתתי מספר מקום לאחראית עלי. מעז יצא מתוק ואת העבודה הבאה קיבלתי "בזכות" התאונה. אנסה חלילה לא לגלוש שוב..."לגלישה פסיכוטית/ פרנואידית/ גבולית/ נרקסיסטית/ שגעון גדלות/ הסטריות/ חרדה.... (מדהים איך שלפעמים מנכסים לאנשים כל מיני דברים שכלל לא קשור אליהם). אה..איפה הייתי?! אני זוכרת את הפסיכולוגית קובעת דברים שלא היו קשורים אלי והדימיון בינם לביני הוא כמו הדימיון בין מטפלים בשרות הציבורי למטפלים פרטיים (ותסלחו לי לרגע על הכללה וההקצנה- פשוט לא מצאתי כרגע דימוי אחר ...). כשפוטרתי ובאתי וסיפרתי לה...היא הסתכלה במבט יהיר ומתנשא, הנהנה בראשה מעלה מטה (כמו הכלבים האלו שיש לנו על הדשבורד ברכב), ואמרה":את מרגישה זרות"- בתחילה ניסתה להבין אם דיברה אלי או למשהו שישב מאחורי, סובבתי את הראש בפרנויה להבחין אם מדברת עם משהו אחר...אח"כ ניסיתי להבין ביני לבין עצמי (כיוון שהיא גם ככה לא היתה שם- נוכחת), אם זה היה משפט עם סימן שאלה בסוף או משפט ציווי!... יצאתי ממנה מבולבלת ולפני שהגעתי אליה שמתי לב שאני שולפת ידי למקרר ומטפטפת 2 טיפות רסקיו רמדי (על הלשון או מתחת ללשון- זה משהו שאף לא הבנתי את ההבדלים- אולי הרופאים שכאן יוכלו לעזור לי עם הקושייה הזו, אופס! סליחה גלשתי שוב). הנבואה שלה שאז היתה דבר מופרך ולא מוכר לי כלל, החל להפנט אותי והזרעים הניבו קקטוסים במדבר, ולבסוף חשתי באמת ולרשונה בחיי זרה לעצמי ובהמשך היה גם לסביבה. משם הדרך היתה קצרה במדרון התלול...שניכר היה כי תכנים שהדחקתי (לא ממש סקסיים, אני מתנצלת אם אני מאכזבת), התבטאו ברוב רובו הגדול ב ח ר ד ה! לבסוף פניתי לטיפול במרפאה ציבורית- שם קיבלתי מטפלת (נחמדה ביותר) אבל בשיטה דינמית. ביקשתי הלוך וחזור מהרופא הראשי שטיפל בי..שבבקשה פעם אחת שאקבל באמת ובתמים טיפול התואם וההולם לצרכיי כרגע- בדחיפות, אח"כ אם ירצה השם (מקווה שאתה שומע אותי- חלונית שכמותי!), נטפל גם דינמית, אנליזה, עירוי לווריד..מה שתרצה! רק עצור את ההצפה האקסלוסיבית הפרונטלית והאמפרסיוניטסית הזו (פילוסופיה לשעת חירום) אבל לצערי בקשותי לא קיבלו מענה וגם כאשר בקשתי והתחננתי ל א ב ח נ ה!

ליאת שלום, את מתארת בדברייך מפגש עם מטפלת שלהרגשתך לא ראתה אותך, לא הייתה חמה אלייך, לא הייתה מה שאת רוצה. זה אפשרי, זה קורה. אבל אני מבין מהדברים שלך שכרגע את מרגישה שאת לא מצליחה לקבל את מה שאת צריכה, את מה שמתאים לך. לא במרפאה ולא בשום מקום אחר. את אפילו מבקשת אבחנה, אותו דבר שכל כך הפריע לך אצל המטפלת הקודמת. אבל יותר מהכל את מבקשת משהו שיעשה קצת סדר בעולם הפנימי שלך שסוער ומבולבל. אני דווקא חושב שטיפול דינמי נכון וטוב יכול לעזור לך. שהוא יכול לעצור את ההצפה, לא בלי עזרה ממך אבל יכול. לכן אולי יש טעם לנסות ולראות כיצד את מפיקה טעם ממה שכבר יש לך, וזה לא מעט. דרור