חופש

אני לא יכולה לבד עם החופש שלה. קשה לי נורא. החופש מאוד ארוך, ואני לבד, ממש לבד. לא משתפת אף אחד. אני מרגישה שאני חוזרת להרגשה הראשונה של לפני פנייה לטיפול. בא לי להעניש אותה. זה מעצבן וכואב.

שלום ש. כמה קשה שעוזבים אותנו. אפילו אם אנחנו מצליחים להבין שזה חופש, וחשוב, והכרחי, עדיין הרבה פעמים זה מרגיש כמו דחייה ונטישה, ובעיקר משאיר עם תחושת הבדידות, הלבד. ובכל זאת, אני עסוקה במחשבה שלך שהכל נמחק, חוזר למה שהיה. זה בטח מפחיד לדעת שההישגים נעלמים ושאת חוזרת "אחורה". אני חושבת שזה קורה הרבה פעמים בזמני משבר וכאב, שאז חוזרים לדפוסים הישנים, המוכרים כ"כ. ובכל זאת, נסי לחשוב - מה המטפלת שלך הייתה אומרת על זה? מה היא הייתה עוזרת לך להבין? איך היא הייתה מרגיעה אותך? אני משוכנעת שמשהו ממנה חי בתוכך, לא נעלם יחד איתה, ושעם החלק הזה את יכולה להמשיך להיות בדיאלוג. ומעבר לכך, אני שומעת ממך על חווית הלבד, וכמה היא שואבת ומערערת. אני מניחה שזו חוויה שמוכרת לך היטב, ושעם חידוש הטיפול תוכלי להבין מה קרה וקורה לך ברגעים הללו. בהצלחה מלי.