טיפול

בוקר טוב. אני בטיפול שנתיים ו 3 חודשים. קשה לי עם כל מה שקורה שם, קשה לי לדבר על עצמי. להוציא דברים ששמרתי שנים אחרי שנים. לא קשה לי איתה, אני אוהבת להיות אצלה, אבל דווקא מראה לה משהו אחר. אני מרגישה שאני צריכה את השעה הזו ומחכה לה בסבלנות כל שבוע, ומכינה המון דברים לשתף אותה, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני מתמלאת חרדה וכעס וסוגרת/אוטמת על הכל. לא נותנת לה להתקרב, ולא משנה עד כמה שהיא תנסה. וזה כבר נהפך למין מלחמה כזו, אדבר או לא... ואני מרגישה שהיא התחילה גם להתייאש. לפני שבועיים היה לי מאוד רע, ואיכשהו היא התקרבה והתקרבה עד שלא נשאר לי לאן לברוח וחיבקה אותי, ואז בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים וגם היא בכתה. זה היה מרגש מאוד. אבל פגישה אחרי חזרתי להרחיק אותה, לבעוט, לסרב, ולברוח... יש לך הסבר למה שקורה איתי.?

שלום מעין. את מספרת על הקונפליקט הגדול שאת חשה לגבי הטיפול: רצון להפתח, להתקרב, לגעת, מחד, ופחד גדול מהקירבה והחשיפה, מאידך. יש לי הרגשה שבכך את מבטאת קונפליקט עמוק, בסיסי, ביחס לדברים קשים או מכאיבים שחווית - מצד אחד רצון גדול לשתף, "להפטר" מהם, לא להיות איתם לבד, ומצד שני פחד גדול מלהתקרב, לפתוח, לדבר. נראה שבעזרתה של המטפלת שלך את מצליחה "לדבר" את הקונפליקט הזה, להיות בו ולא למהר "לפתור" ולהחליט. אני מקווה שאת יכולה לשתף את המטפלת שלך בחוויה הזו, ולנסות ביחד להבין אותה יותר, לראות מה משתקף בה שמוכר לך ממקומות וקשרים אחרים, ולתת מילים לקושי שאת חווה בקרבה ובחשיפה, מולה ובכלל. אני שמחה שאת מרגישה שהטיפול יכול להוות מקום שבו את מתפתחת ומתקדמת בקצב שאת קובעת - את לא ממהרת לספר, ולהבדיל - לא עוזבת ומוותרת, וכנראה יש לך די מרחב לבטא את הפחדים, הכאבים והכעסים העמוקים ביותר. ובעיני - זה טיפול במלוא מובן המילה. גם אם כרגע את מרגישה שאת "לא מספרת" בטיפול, נדמה לי שבדרך שלך את מספרת הרבה... בהצלחה מלי.

אבל מלי, האם יש לך הסבר למה אני :"אני מרגישה שאני צריכה את השעה הזו ומחכה לה בסבלנות כל שבוע, ומכינה המון דברים לשתף אותה, אבל ברגע שאני מגיעה לשם, אני מתמלאת חרדה וכעס וסוגרת/אוטמת על הכל." למה אני מראה לה צד אחר ממה שאני מרגישה? או שזה באמת מה שאני מרגישה? כלומר, האם מה אני מבטאת, זה באמת מה שאני מרגישה? אני לא מצליחה להחליט?

מקווה שאפשר להצטרף לעץ, מאחר ואצלי המצב מאד דומה... איך בעזרת הטיפול אפשר לטפל בבעיה זו?