.

ושוב זה קורה ושוב הוא מאבד שליטה ושוב ושוב ושוב הוא בוגד בי ושוב הוא מרגיש רע מסרבת לחיבור הזה לגוף הזה לא רוצה בו יותר הוא בוגד בי ללא הפסקה מגיע לו שכואב לו מגיע לו לדמם מגיע לו שיפגעו בו שימות כבר שייתן לי את השקט שצריכה שפעם אחת אצליח לבגוד בו אני מבלי שישרוד שיכנע נכנעתי מספיק פעמים עכשיו רוצה להשתיק אותו לעד לצחוק עליו בחזרה שירעד שיפרפר שיצעק גם הוא די שימות שימות שימות הבטחתי לו שאם רק יכנע לי ונמות מתוך האדמה מהשקט שלה מכאב שייגמר אולי אסלח לו על שעשה פה וביחד זה לעולם לא יקרה הוא יבגוד בי ואני אפגע בו עד שמישהו יישבר וזה לא יהיה אני אני חייבת שקט חייבת

שלום נקודה גם הפעם את מתארת קרב אכזר הניטש בתוכך פנימה. קרב שאינו מתרחש במישור חיצוני אלא כלפי השדים העולים מבפנים, וגם כלפי עצמך, החיים שבך. והטקטיקה שלך ברורה: לפצל את החלקים השנואים, לתת להם זהות ואישיות משל עצמם, להשליך אותם החוצה, מתוך תקווה ששם תוכלי להלחם בהם (או לגרש אותם) ולהעלים סופית את היסורים שנגרמו לך בעבר ושנגרמים בהווה. אבל במישור הקרב הזה כל נצחון פרושו תבוסה ואת לכודה, שוב ושוב, בתוך תסריט-סיוט, בתוך מלכוד שלא יכול להיפטר. אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: על מנת להלחם באיומים מבחוץ את חייבת להשלים עם עצמך. לקבל את עצמך, את גופך ואת החלקים שאת שונאת. זו הדרך היחידה שלך לצאת מהקרב הזה שלמה ובחתיכה אחת. להתראות דוד