דרור

דרור, קודם כל תודה על תגובתך.זה שהוא עובר איתי את כל התהליך ומלווה אותי , זה מרגיש שאני פחות לבד , אבל תכל'ס זה לא עוזר כי אני עכשיו במצב מחורבן,ובכלל בימים האחרונים .אחרי כמה חודשים "שקטים" יחסית, פתאום בבום פצעים נפתחים הכל כואב ומדמם בבום הכל עולה ,פתאום קורה משהו שמזכיר וישר מעיף אותי אחורה לע-ב-ר,ואיך אני נתתי לו לעשות לי את זה?? אני אשמה ,בא לי להקיא .מרגישה שנכנסתי למנהרה חשוכה ומנסה לגשש מחפשת נקודת אור להיאחז בה ואין . והוא ..המטפל מנסה לעזור ,מנסה לתת לי יד לקום אבל אני לא מצליחה לתפוס את יד, אני מותשת רגשית ונפשית ופיזית אני על אופטלגין כל שלוש שעות כי כל הגוף כאבים שאלוהים ישמור אבל מה שהכי כואב לי זה הלב וללב אין תרופה שמשכחת בקלות,מנסה להפוך את כל התחושות הקשות האלה למילים , ,אבל ללא הואיל,הכל נשאר מבולבל ותקוע בפנים, גם בטיפול(להרגשתי) משהו נתקע כמו מקל בגלגלים ,אני זאת שתוקעת את עצמי,בגדול אני תוקעת את עצמי,כי אני לא יודעת איך מתמודדים , לא מצליחה לצאת מחושך ,(אולי כי לזה אני רגילה וזה מה שמוכר),גם כשנכנס אור קטן לא מצליחה לראות אותו, והמטפל.. למרות הכל שם בשבילי ,ואני יודעת שלא קל איתי.למרות שאני לא מציקה ,אני מטופלת ממש "טובה" ששומרת על גבולות ,גם כשאני הכי זקוקה לעזרתו ,גם אז אני מקפידה לא להתקשר,למרות שהוא מאפשר לי כשצריך וזה בסדר מצידו , אבל מצידי אין יותר טלפונים סמסים, מיילים,אין .לא קיים.מה שהיה היה . אני הפקתי את הלקחים.לא רוצה "לפגוע" בטיפול.וכשלא מקפידים על גבולות זה פוגע.( יודעת זאת מניסיון... ) דרור,תוד?ה שזה סוג של הישג עבורי וכל הכבוד לי :) לא? אוף פשוט אוף , בא לי לצרוח אבל אין לי קול,בא לי לבכות אבל אין לי דמעות, אין לי נפש,ואם יש לי אז היא מרוסקת לאלפי רסיסים, אני לא רוצה להציק לכם כאן,אתה יודע היטב ,דרור,מהיכרותך עימי מכאן, שאני לא מוותרת בקלות,שאני מתמודדת( מנסה לפחות),אבל אוף אין לי כבר כוח,[עכשיו הגיעו הדמעות ]מעניין כמה זמן יקח לי לבקש שתמחק את זה... [ שונאת את עצמי ככה.. ] אבל בינתיים SEND חן

חן שלום, אני מבין מדברייך היום ואתמול עד כמה קשה לך בתקופה האחרונה. עד כמה משהו עורר בך את הזכרון הקשה, הזכרון המלווה בתחושות אשמה קשות, ובכעס על עצמך על שלא מנעת, שנתת לו לעשות לך משהו שלא רצית בו. קשה להרגיש את התחושות הללו. קשה עוד יותר להצליח לאפשר לעצמך לא להישאר לבד איתם, אני מאוד יכול להבין את זה. לבטוח באחר, לתת בו אמון שאם תורידי מעט מההגנות שלך הוא לא ינצל זאת, לא יפגע בך כפי שנפגעת בעבר זה לא דבר של מה בכך. כך שנשמע לי שזהו המקום בו את נמצאת כרגע בטיפול. בניית האמון ההדרגתית בינך למטפל שלך. זה יכול לקחת זמן, אבל יש לכך חשיבות עצומה. בינתיים אני שומע את המאמצים שלך לשמור על הטיפול, על המטפל ועלייך. ואני חושב שגם זה חלק מהתהליך החשוב שאת מנסה לעבור כרגע, למרות הכאב הרב שהוא כולל בתוכו. דרור