אשמה

אני מתביישת אפילו לכתוב את הדברים הבאים כאן. חוששת ללכלך אתכם בזוהמה ובביוב שבתוכי. מקווה שאני לא אכעיס מישהי שנפגעה בחייה שלא מבחירתה. נזכרתי בסוף השבוע הארור האחרון כיצד אותה ילדה זונה ארורה פיתתה קרוב משפחה לשכב איתה. הייתה בת 12 לערך ילדה שהולכת לחדר במלון ללבוש בגד ים כדי לקפוץ לבריכה אותו קרוב שליווה אותה לחדר שאל באופן מתוק וידידותי אם אפשר חיבוק אותה ילדה לבשה בגד ים כחול נשכבה על המיטה וביקשה יותר מזה. הילדה גרמה לו לעשות משהו שלא היה עושה לולא ביקשה. אני זוכרת את המבט המפתה בעינייה ואת הידענות הגדולה שלה כיצד לעשות ואיך. ישנה בחילה נוראית מהתנהגותה הייתי כותבת עוד אך חוששת שמישהו ירגיש לא נוח. הייתי חייבת לכתוב מעט אחרת אשתגע.

אהובה שלי קראתי את מה שכתבת אני מצטערת אבל כרגע כואב מכדי לכתוב לך משהו אין לי מילים. אכתוב לך בהמשך כשיכאב לי פחות בכיתי כשקראתי אותך בילבי ילדת הברזל

היא אולי זונה, אבל הוא בן זונה! ונגיד שהיא רצתה יותר? כבוגר הוא לא אמור להבין שזה יפגע בה? ולהתאפק?! מה נסגר עם כל הגברים האלה שלא מסוגלים להתאפק?! את לא יכולה לפגוע יותר במי שנפגע! האמיני לי היא ממילא מרגישה פגועה טמאה מלוכלכת והרשימה עוד ארוכה!

אלוהיםםםםםםםםםם כמה את מרגישה אשמה על משהו שלא באשמתך!!!!!!!!!!!!!איך החארות האלה רוצחים ילדים ועוד הילדים מרגישים אשמים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! העולם השתגע !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

<> שלום, דברייך אכן קשים. את מעבירה את הרגשת האשמה, הבושה הקשה שמקשה עלייך לנשום, שאין מפלט ממנה משום שאלו הם זכרונותייך. זכרונות של ילדה הלוקחת על עצמה את כל הידע ואת כל היוזמה וגורמת לאדם אחר, מבוגר ממנה בלא מעט לעשות משהו שאינו רוצה. אדם שהיתה בו רק תמימות. אני מרגיש שברגעים מסויימים זו התחושה שלך והראייה שלך את שקרה. וזו ראייה בלתי נסבלת. אבל אני תוהה כאן גם על הקושי לכעוס, הצורך לקחת את כל האחריות והאשמה על עצמך, מאז היית בת 12. הצורך לנקות את הפוגע מכל אחריות, כמעט להפוך אותו לקורבן במעין הזדהות איתו כרואה אותך מפתה, אחראית למה שקורה ולמה שהוא עשה לך. אני יכול לשער שישנה סיבה שאת עושה זאת, אולי בצורה לא מודעת, אבל אני חושב שזה גם פוגע בך מאוד, האשמה הזו. אני הייתי חושב שנכון יהיה אם תצליחי למצוא גם בחייך כיום מקומות בהם אינך אשמה, בהם אינם גורמת לעצמך להרגיש אשמה כך שבהדרגה תוכלי להצליח להסתכל גם על העבר וגם על ההווה מעיניים אחרות קצת. דרור.

היית רק בת שתים עשרה ואיפה היו ההורים כשהמנייאק עשה לך את זה?

רציתי לומר לך- שגם אם הילדה זוכרת שהיא פיתתה, גם אם היא נהנתה מהמגע עדיין- מדובר בה ת ע ל ל ו ת בואי נפנים זאת יחד למען הסר ספק אחת ולתמיד! ילדה היא ילדה מפאת גילה ואם יש מבוגר בסביבה שמנצל את זה- הרי זוהי התעללות לכל דבר גם אם הילדה זוכרת שהיא יזמה או נהנתה ו התנהגה באופן חריג לגילה עדיין על המבוגר האחריות לשים את את הגבול המבוגר אמור היה להגן על הילדה ולא לנצל את המצב לטובתו. מה היו מניעי הילדה: ילדה רוצה תשומת לב בסה"כ ואהבה. לא מין!! ונניח שרצתה מין- ייתכן שהיא קלטה שדר מאותו מבוגר פוגע שרק ככה היא תוכל להיות אהובה על- ידו ולזכות בתשומת ליבו. ילד יעשה הכל כדי להיות אהוב ורצוי. ילדה שמושגי האהבה שלה נפגעו ש"פיתתה" שחיפשה מין - רק כדי לזכות בתשומת לב ואהבה ואולי בטובות הנאה, מתנות וכל מה שנפש של ילדה בגיל זה חפצה בו כמה קל לפתות ילדה ולהביא אותה לשם. ממש לא חכמה גדולה..

לא יודעת בעקבות זה אני מרגישה מוזר. אי אפשר לתאר זאת במילים אבל אני אנסה- הרגשה של רעד מבפנים. כאילו ואני לא יכולה להחזיק את עצמי. חולשה?!? סחרחורת??! זה זה אבל לא בדיוק זה.. שונאת שהכוח שלי נלקח ממני פתאום ואין לי שליטה על זה. לא. זה לא רצון לבכות אפילו לא ניסיון. זה הגוף שלי שבוגד בי. שנותן לי הרגשת פרווה- סחרחורת אבל לא התעלפות חולשה ורעד אבל לא היזרקות כאילו יש כוח שבכל זאת מושך אותי להמשיך להרגיש את המכה בלי הלם ובלי משככי כאבים. איכס...

אני מעוניין להבין כמה דברים: איך ילדים שהתעללו בהם הופכים לאנשים שמאמינים עדיין במה שהאמינו כילדים? למה ילדים שהתעללו בהם נושאים בתוכם את אותו ילד עם כל הטראומות? למה ילדים שרצחו את נפשם ממשיכים לרצוח את נפשם גם בבגרות? איך ילד חי כמבוגר עם כאב כזה? מי דואג להם בבגרותם למה ? אולי מישהו מהפסיכולוגים יוכל לענות על המציאות הנוראית הזו? איך עוזרים להם? אני לא מבין!!!

שלום לך, אכן זוהי מציאות קשה ביותר הן כילד והן כמבוגר. אני לא בטוח שיש לי את כל התשובות לשאלות החשובות שאתה מעלה אבל אנסה לשתף בחלק מהמחשבות שלי. כילדים אנו חיים אמנם בעולם עשיר של משאלות ורצונות, אהבה צורך ותלות בדמויות המשמעותיות שמגדלות אותנו. העוצמה הזו אינה תמיד באה ביחד עם כוחות אגו מספיקים להתמודדות ולכן גם יש לא מעט חרדות בילדות. בהדרגה כוחות האגו מתפתחים ומצליחים להשיג את עוצמת הרגשות והמשאלות ונותנים יכולות להתמודד עם המפגש שבין העולם החיצוני לפנימי. אך כאשר אירוע כמו תקיפה מינית, בעיקר מצד בן מפחה קורה, הוא קוטע את הרצף הזה. לא מאפשר לו את התהליך הרגיל. במידה רבה הוא דורש מהילד או הילדה להתמודד עם משהו שהוא בלתי אפשרי עבורו להתמודדות. לשם כך מגייס הילד דרכי התמודדות שונות. ביניהן פיצול בין האדם האהוב ושבו הוא גם תלוי לאדם שפגע בו. שבחלק מהמקרים זהו אותו אדם. כל מגע בין שתי העולמות הללו מאיים מאוד ולכן יש לשמור אותם נפרדים. זה דורש מאמצים רבים כמובן. ובעיקר דורש להמשיך ולהרגיש שם, שהרי לא יכול להיות שהאדם האהוב יפגע אלא אם כן זה "מגיע לי", אני גרמתי לכך. אותה אשמה, ממשיכה להישמר גם בבגרות. היכולת לעזור היא בדיוק בנקודה זו, על ידי היכולת להפחית בהדרגה ובזהירות את ההזדהות עם התוקף, היכולת להקטין את הפיצול בין העולם הפנימי לחיצוני ולאפשר את אותו מפגש הכרחי שנקטע בעבר. ובעיקר היכולת להצליח להפנים אמון שוב. זה לא קל אבל זה אפשרי. דרור