הקושי להפריד

מלי, ערב טוב, יש לי שאלה קצת אמיצה. חשבתי על אופן הכתיבה שיוצא לי לראות לפעמים, גם בפורום הזה. נניח שמופיעה פה, כהודעה בפני עצמה, משהו כמו: "הייתי שם היום. היא העליבה אותי מאד. לא רוצה לראות אותה יותר" חלק מאיתנו בוחר לא לציין איפה זה "שם", מי זו "היא", ואנחנו הקוראים, כי פה זה פורום פסיכולוגיה, משלימים ומבינים שמדובר בפגישה של פסיכותרפיה ו"היא" זאת המטפלת. אבל, זה מרגיש לי כאילו אם לא קוראים לדברים בשמם, או לאנשים בשמם, הם לא קיימים ממש בחוץ. מטשטש הגבול. האחר די מתבטל, והאירוע לא מקבל מספיק תוקף. אני, בעצמי, גרועה מאד בהפרדות הללו, גם נוטה לומר דברים בצורה מאד עקיפה, עד כדי כך שלפעמים אפילו אני לא יודעת או מבינה... אולי מכאן נובעת הרגישות שלי (וגם מחרדות נוספות שפחות או יותר מוכרות לי בעולמי). בעצם לא הצלחתי לנסח שאלה... אלו רק מחשבות. תודה על ההקשבה ועל תשומת הלב, ואשמח לשמוע אם יש משהו להוסיף. משתתפת (שמפתחת חרדות לקראת בוא הלילה וסופ"ש)

שלום לך. תמיד מענין לחשוב על הדרך שבה אנשים בוחרים להתנסח, ולחשוב על המשמעות של הבחירה שלהם. אכן סימנת נקודה מענינת, משמעותית, ונתת לה פרשנות מעוררת מחשבה. אני מסכימה איתך שמשהו "מהחוץ" קצת מטשטש ומטבטל בכתיבה ודיבור שבהם יש, לכאורה, מילים עמומות ומעורפלות, שאמורות להיות, כביכול, ברורות מאליו לקורא. בהמשך למחשבה שלך, אני חושבת שאולי זה קשור לתחושה של נפרדות ומובחנות, לחוויה שלעיתים אנו מניחים בטעות שמה שקורה לנו, מה שאנו מרגישים וצריכים, ברור ומוכר גם למי שמולנו. וכמו שכתבת, לעיתים לתת לדבר שם, לנסח משהו בבהירות, הופך אותו לחי ואמיתי ובעל תוקף, ואז זה לעיתים גם מאיים ומפחיד. מאחלת לך לילה שקט וסופ"ש קל ונעים, מלי.